מעיין הוכבאום -טיפול קוגניטיבי התנהגותי Cbt

10/09/2026

שתהיה שנה של צמיחה,
עם כל מה שתביא איתה…
הטוב, הרע ומה שביניהם🤍

11/08/2026

כשההורים רוצים טיפול… אבל מה המתבגר רוצה?

לא פעם (ואפילו לרוב) הפנייה לטיפול במתבגרים מתחילה דווקא מההורים. הם אלו שמזהים את הקושי, מודאגים, מחפשים מענה ולעיתים גם מרגישים שהילד שלהם חייב טיפול.

אך יש משמעות גדולה במיוחד לשאלה נוספת: האם המתבגר עצמו רוצה להגיע לטיפול?

אחד הדברים הראשונים שחשוב לי לברר בתחילת תהליך טיפולי במתבגר הוא האם הוא מסכים להיות בטיפול והאם קיימת מצדו לפחות מידה מסוימת של נכונות לתהליך. הוא לא חייב להגיע נלהב, לדעת בדיוק מה מפריע לו או אפילו להיות משוכנע שטיפול יעזור לו. לפעמים המוטיבציה הראשונית היא קטנה מאוד. אבל חשוב שהוא לא יחווה את הטיפול כמשהו שנכפה עליו או כמקום שאליו שולחים אותו כדי ש״יתקנו״ אותו. במצבים כאלה, לרוב התהליך גם יהיה פחות מוצלח.

גם מטרות הטיפול הן חלק מהעניין. הסיבה שבגללה ההורים פנו לטיפול אינה בהכרח הסיבה שבגללה המתבגר ירצה להישאר בו. לכן, כבר בתחילת הדרך אני מיידעת את ההורים שמטרות הטיפול ייקבעו בסופו של דבר יחד עם המתבגר, מתוך הדברים שמפריעים לו ושהוא היה רוצה לשנות.

זה לא אומר שלהורים אין מקום בתהליך, להפך. הם מכירים את ילדם, רואים דברים שהוא לא תמיד רואה בעצמו ולעיתים זקוקים גם הם להכוונה ולחשיבה משותפת. ואכן, הדרכת הורים היא לרוב חלק משמעותי מהטיפול. לצד זאת, המתבגר זקוק למרחב משלו, שבו יוכל בהדרגה להרגיש בטוח לדבר באופן חופשי ולדעת שהטיפול הוא קודם כול מקום עבורו.

נקודה חשובה נוספת היא החיבור למטפל. לא כל מטפל מתאים לכל מתבגר, וזה בסדר. מעבר לשיטת הטיפול, הקשר שנוצר, תחושת הביטחון והיכולת של המתבגר להרגיש שמבינים אותו הם חלק משמעותי מאוד מהאפשרות שטיפול יצליח.

ולפעמים, כאשר מתבגר מתנגד באופן מוחלט לטיפול, לא נכון להתחיל דווקא ממנו. אפשר להתחיל בהדרכת הורים, להבין טוב יותר מה עומד מאחורי הקושי וההתנגדות, ולחשוב כיצד ניתן לסייע לו גם דרך שינוי בהתנהלות ובמערכת שסביבו.

בסופו של דבר, טיפול במתבגר הוא במידה רבה משולש של מתבגר-הורים-מטפל. אך על מנת שהתהליך יוכל להתקדם, חשוב שהמתבגר ירגיש שהוא שותף פעיל בתהליך שנוגע לחיים שלו, ולא מי שהוחלט עבורו שהוא צריך להשתנות.

07/07/2026

כשקולות יומיומיים הופכים לבלתי נסבלים…

מיזופוניה לרוב מופיעה בילדות או בגיל ההתבגרות, ולעיתים בתחילת הבגרות. מדובר ברגישות עזה לקולות מסוימים - לרוב קולות יומיומיים כמו לעיסה, נשימה, לגימות או בליעה. עבור האדם שחווה אותה, הקולות הללו עלולים לעורר תגובה מיידית ועוצמתית של מתח, כעס, גועל או חרדה, גם כשהוא יודע שהתגובה אינה פרופורציונלית.

לא פעם אנשים עם מיזופוניה מתחילים להימנע מארוחות משפחתיות, ממקומות שקטים, ממפגשים חברתיים או אפילו מקרבה לאנשים אהובים רק כדי לא להיחשף לקולות שמעוררים בהם מצוקה. ההימנעות אולי מקלה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא עלולה להעצים את הקושי ולפגוע באיכות החיים.

איך CBT יכול לעזור?

בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) לא מנסים לשכנע את האדם שהקולות “לא מפריעים”. המטרה היא להבין את המעגל שנוצר סביבם וללמוד כיצד להפחית את עוצמת התגובה אליהם ואת ההשפעה שלהם על חיי היומיום.

19/04/2026

הרבה חושבים שחרדת בחינות היא פשוט “לחץ לפני מבחן״. אך ברוב המקרים, זה הרבה יותר עמוק מזה.

זה מתחיל ממבחן, אבל מהר מאוד הופך להיות משהו אחר לגמרי.

יש מבחן> עולות מחשבות אוטומטיות שליליות כמו:
“אני אכשל”
“אני לא מספיק טוב/ה”
“אסור לי לטעות”

המחשבות האלה מפעילות את הגוף: דופק עולה, לחץ, בלבול, קושי להתרכז.

ואז…
הביצוע נפגע.

ומה המוח לומד מזה?
“ידעתי. אני לא מסוגל/ת”

וכך המעגל נסגר, ואף מתחזק.

אך לרוב, זה לא רק פחד ספציפי ממבחנים.
אלא פחד ממה שהמבחן אומר עליי.

כשהערך העצמי נמוך, מבחן הופך להיות ציון על מי ומה אני שווה. וכך, כל טעות מרגישה כשלון עצמי ולא רק אי הצלחה נקודתית.

במצבים מסוג אלו, ההתנהגות תתאפיין לרוב בהימנעות: דחיינות בלמידה, ויתור מראש, אי הגעה למבחן..

כאשר, בטווח הקצר זה מוריד לחץ ונותן תחושה רגעית טובה של הקלה. אך בפועל, בטווח הארוך, זה מחזק את החרדה ומגביר את חוסר התפקוד והתחושות הקשות.

כך נוצר מעגל:
מחשבות אוטומטיות שליליות>תחושות גופניות של לחץ>פגיעה בביצוע>קבלת אישור על חוסר מסוגלות עצמית>הימנעות מלמידה וחוזר חלילה.

בהמשך לכך, בטיפול אני עובדים על כל המעגל ולא רק על המבחן עצמו:

* להבין ולזהות את המחשבות האוטומטיות
* לאתגר את הקול הביקורתי
* לחזק ערך עצמי שאינו תלוי רק בהישגים
* ללמוד כלים לוויסות בזמן אמת
* תרגול התמודדות במקום הימנעות

כאשר, המטרה היא לא להצליח במבחן אלא הגברת תחושת המסוגלות והערך העצמי.

01/04/2026

מאחלת לכולנו שחרור משעבודים פנימיים של הנפש וכן, מהמציאות המורכבת שסביבנו..
שנזכה בקרוב לחזור לשגרה שקטה, רגועה ובטוחה.
חג שמח🌸

20/03/2026

מה קורה לנו כשאנחנו בלחץ?

במצבים של פחד או חוסר ודאות, הגוף שלנו נכנס אוטומטית למצב חירום. מדובר במערכת הישרדות טבעית בה המוח מזהה ״סכנה״ ומגיב בתחושות כמו דופק מהיר, כיווץ שרירים, הזעה וכדומה.
זה יכול להיות במצב סכנה אמיתי (אני רואה נחש) וגם כשאין סכנה אמיתית (כמו בפחד קהל לדוגמא).

במצבים כאלה נוכל להגיב באחת משלוש דרכים:
להילחם (Fight)
לברוח (Flight)
לקפוא (Freeze)

אלו תגובות אוטומטיות של הגוף, שמטרתן להגן עלינו, גם אם לפעמים הן מרגישות לא בשליטה.

מה כן אפשר לעשות?
* לנרמל : “הגוף שלי מנסה להגן עליי”
* לשים לב למה קורה לי בגוף
* להסיח את הקשב למשהו אחר
* להשתמש בכלים מרגיעים (נשימות, הרפיות, קרקוע, מגע)
* להזכיר לעצמנו : עכשיו אני בטוח/ה

הסרטון המצורף מסביר את זה בצורה פשוטה וברורה, ויכול להתאים גם לשיחה עם ילד.

סרטון ארוך

14/03/2026

07/03/2026

בתקופות מלחיצות, כמו שאנו חווים עכשיו, הגוף נכנס לעיתים למצב של דריכות גבוהה. המחשבות שלנו נוטות להיסחף לעתיד, למה שעלול לקרות. מה שיכול לעזור זה לכוון את תשומת הלב אל הכאן והעכשיו, דרך החושים שלנו.
כאשר אנחנו מפעילים את החושים ומתמקדים בסביבה, אנו מאותתים למוח שאנחנו במקום בטוח והגוף יכול להרגע בהדרגה.

👀 5 דברים שאני רואה:
מסתכלים סביב ומונים חמישה דברים שאפשר לראות.

✋ 4 דברים שאני מרגיש/ה במגע:
למשל הבגדים על הגוף, הרצפה מתחת לרגליים, חפץ שמחזיקים ביד..

👂 3 דברים שאני שומע/ת:
מקשיבים לצלילים בסביבה, קרובים או רחוקים.

👃 2 דברים שאני מריח/ה:
ריח בחדר, בגד, אוכל, או אפילו האוויר סביבנו.

👅 דבר אחד שאני טועם/ת:
טעם בפה, לגימה של מים או משהו קטן לאכול.

התרגיל עוזר להחזיר את הקשב מהחששות והמחשבות המלחיצות לחושים ובכך מסייע להרגיע את הגוף ואת מערכת העצבים.

01/03/2026

אז איך עוזרים לילדים בתקופה כזאת?

בתקופות של חוסר ודאות, אזעקות וחדשות קשות הילדים לא תמיד שואלים, אבל הם תמיד מרגישים. התפקיד שלנו הוא לא להעלים את הפחד, אלא להיות עבורם עוגן יציב בתוך הסערה.

הנה כמה עקרונות שיכולים לעזור:

1. אנחנו הוויסות שלהם- הילדים קוראים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. לא צריך להסתיר רגשות, אבל כן חשוב לשדר שעל אף הקושי אתם שם בשבילם. לשדר ביטחון באמצעות טון רגוע, נשימה עמוקה, תנועות איטיות..

2. לנרמל את הפחד- משפטים כמו ״זה באמת מבהיל״, ״זה בסדר לפחד״, ״גם אני קצת מפחדת״..
פחד הוא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.

3. מגע פיזי והרגעה חושית- חיבוק, ליטוף, ישיבה צמודה בממ”ד. אפשר להוסיף שמיכה נעימה, בובה אהובה, מוזיקה שקטה, נשימות יחד..

4. לנסות לשמור על (מעט) שגרה, כמה שניתן- שעת סיפור קבועה, ארוחה משפחתית, משחק קבוע..
לאפשר יציבות בתוך המציאות.

5. לצמצם חשיפה לחדשות- גם כשנראה שהם לא מקשיבים, הם קולטים יותר ממה שאנחנו חושבים.. תיווך על ידי מידע מותאם גיל, קצר וברור זה מספיק.

6. לתת תחושת שליטה במה שניתן- איפה לשבת בממ״ד, מה לאכול, איזה בובה לקחת, להכין תיק מיוחד..

7. לשים לב לשינויים- חזרה להרטבה, היצמדות, כעסים, קושי להירדם… אלה תגובות נורמליות לסטרס. ברוב המקרים זה חולף כשיש מבוגר יציב ותומך.

🤍

12/01/2026

דיבור עצמי הוא השיח הפנימי שמלווה אותנו, במיוחד ברגעים של קושי, לחץ או הצפה רגשית.
האופן בו אנחנו מדברים אל עצמנו משפיע ישירות על איך שנרגיש ואיך שנגיב.

בגישת CBT, דיבור עצמי נתפס כחוליה מרכזית בין מחשבה, רגש והתנהגות.
כאשר, לא תמיד המצב עצמו הוא שמציף אותנו , אלא הפרשנות והמשפטים הפנימיים המתלווים אליו.

בהמשך לכך, דיבור עצמי ביקורתי, נוקשה או מאיים מעצים את הרגש אשר גורם לתגובה אימפולסיבית ולא מותאמת.
לעומת זאת, דיבור עצמי מווסת, מציאותי ואמפטי יכול לאפשר ויסות רגשי ובחירה מודעת יותר וכך, להוביל לשינוי רגשי והתנהגותי.

זו מיומנות נרכשת וניתן ללמוד, לתרגל ולחזק אותה לאורך זמן.