25/06/2026
פאודה
חלקכם אולי כבר צפו בפרקים המדוברים (7–8), הפרקים שמוקדשים לאירועי השביעי באוקטובר.
מנקודת המבט שלי כמטפלת שמלווה אנשי כוחות ביטחון ושורדי נובה, הייתה לי התלבטות גדולה האם לצפות בהם.
אני יושבת עם אנשים שהיו שם.
הם מספרים לי מה ראו, מה שמעו, מה הרגישו, מה חשבו שיקרה ברגעים שבהם החיים כפי שהכירו אותם התפרקו.
הם נותנים לי עדות, ואני עדה לסיפור שלהם.
בעיניי, יש לכך חשיבות שאין לה תחליף.
לא פעם אני חשה איתם את הפחד הזה בעצמות. את הכאב החד בבטן. את חוסר האונים. לפעמים אני מוצאת את עצמי רואה בראשי תמונות שלא ראיתי באמת. כמו פלאשבקים שאינם שלי, אלא כאלה שנבנו מתוך המילים, מתוך ההקשבה, מתוך המפגש עם החוויה שלהם.
ולכן עלתה בי השאלה – עד כמה אנחנו צריכים לשמור על עצמנו מפני חשיפה חוזרת למראות ולשחזורים כאלה?
הרי במידה מסוימת, הדברים ממילא ממשיכים לחיות בתוכנו. הם משתחזרים דרך הסיפורים, דרך החלומות, דרך המחשבות שקופצות ברגעים לא צפויים.
אחד הדברים שטלטלו אותי בצפייה היה הפער בין לדעת לבין להרגיש.
הרי ידעתי מה קרה בשביעי באוקטובר. כולנו יודעים.
אנחנו מכירים את העובדות, את המספרים, את העדויות, את הסיפורים.
אבל יש הבדל עצום בין לדעת משהו לבין לחוות אותו, ולו לרגע, דרך תמונה, קול, מבט או סצנה שמצליחה לגעת במקום רגשי עמוק יותר.
יש הבדל בין לשמוע על אדם שרץ על חייו לבין לראות אותו רץ, מבוהל, חסר אונים, בלי לדעת אם ישרוד את הדקה הבאה.
וזה גרם לי לחשוב שוב על הטראומה עצמה. טראומה אינה רק סיפור שמספרים. היא חוויה שנרשמת בגוף, בנפש ובזיכרון. לפעמים היא ממשיכה להתקיים גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים.
ובתוך הצפייה מצאתי את עצמי חושבת שוב ושוב על המטופלים שלי.
על אותם רגעים בחדר הטיפול שבהם אדם מנסה למצוא מילים למה שנדמה שאין לו מילים.
על הפעמים שבהן הרגשתי שאני מבינה, ואז הגיע פרט נוסף שהזכיר לי כמה אי אפשר באמת לדעת מה היה שם.
דווקא הצפייה לא גרמה לי להרגיש שאני מבינה יותר.
היא חידדה עבורי את גבולות ההבנה.
היא הזכירה לי שהדבר החשוב ביותר שאני יכולה להציע למי שיושב מולי אינו הבנה מלאה של החוויה שלו כי כנראה שלעולם לא אוכל להבין אותה במלואה. אלא נכונות להישאר איתו מולה. להקשיב, לשאת, להיות עדה.
אני חושבת הרבה על כוחו של הדמיון.
רבים מאיתנו מתייחסים לדמיון כאל משהו רחוק מהמציאות, אבל בעבודה עם טראומה אני פוגשת שוב ושוב עד כמה הוא ממשי ומשפיע.
הדמיון יכול לקחת אותנו למחוזות מפחידים מאוד. הוא יודע לייצר תסריטים נוראיים, להחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי האימה, למלא את החללים במה שעלול לקרות או היה עלול לקרות.
אבל באותה מידה, הדמיון הוא גם אחד ממשאבי החוסן הגדולים שלנו.
דרך הדמיון והחלימה המשותפת בטיפול אנחנו יכולים להכניס משהו נוסף אל תוך הסיפור. לא למחוק את מה שקרה, לא להכחיש את המציאות, אלא לאפשר תנועה במקום שבו הכול קפא.
לפעמים מדובר בשינוי קטן מאוד.
מחשבה חדשה.
חוויה מתקנת.
אפשרות שלא הייתה נגישה קודם.
רגע שבו האדם כבר לא נשאר לבד בתוך הזיכרון.
השינויים הללו אולי נראים קטנים מבחוץ, אבל הם יכולים לשנות את האופן שבו הסיפור ממשיך להתנהל בתוך הנפש.
וכמו שאנחנו מטפחים חוסן דרך פעילות גופנית, דרך קשרים משמעותיים, דרך יצירה, דרך משפחה וחברים, כך גם היכולת לדמיין, לחלום, לשחק עם אפשרויות נוספות, היא חלק ממשאבי החוסן שלנו.
בסופו של דבר בחרתי לצפות בפרקים.
לא כי הייתי זקוקה לעוד חשיפה.
לא כי לא שמעתי מספיק.
אלא משום שהיה שם עבורי משהו נוסף.
לצפות ולדעת שמה שמוצג על המסך קרה באמת. שזו אינה רק דרמה טלוויזיונית. שמאחורי כל סצנה עומדים אנשים אמיתיים, רבים מהם כאלה שאני פוגשת בקליניקה.
באופן מסוים, הצפייה העניקה עוד תוקף לעדות שלהם.
עוד הכרה.
עוד מקום לסיפור שהם נושאים.
ובעולם הטיפולי אנחנו יודעים עד כמה ההכרה חשובה.
לא רק שיראו את הכאב.
לא רק שיאמינו לו.
אלא שיהיה מי שיוכל לשאת אותו יחד איתם.
כי לפעמים, לפני פרשנויות, לפני תובנות ולפני שינוי, יש צורך עמוק ופשוט יותר:
שמישהו יהיה שם.
יראה.
יקשיב.
ויאמר, גם בלי מילים רבות
אני מאמין לך. אני איתך. זה באמת קרה.
