08/07/2026
וזה למה אני אוהב את העבודה שלי כל כך.
הבוקר למשל אני באילת, עם צוותים מקצועיים במסגרת מיזם "קיץ בטוח".
על הנייר אנחנו מדברים על זיהוי מצבי סיכון, היכרות עם הסמים והחומרים שפוגשים היום בני נוער, התערבות במצבי חירום, והקשר שבין מצוקה נפשית לשימוש בחומרים משני תודעה.
אבל האמת היא שאני פחות מתרגש מהמצגות ויותר מהאנשים שיושבים מולי.
אני אוהב את הרגע שבו אנשי מקצוע מבינים שמה שהם כבר יודעים לעשות באופן אינטואיטיבי, אפשר גם לדייק. שאפשר ללמוד לזהות טוב יותר. להתערב מוקדם יותר. להישאר רגועים יותר כשהכול סביבך סוער.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בהדרכות האלה הוא החיבור בין עולם הטיפול לעולם השטח.
מה עושים כשפוגשים נער שנמצא בחרדה קשה ובמקביל תחת השפעת חומרים? איך נשארים נוכחים כשמישהו מולך מאבד אחיזה במציאות? איך יוצרים קשר כשכל מה שבא לך זה להיבהל? ואיך אפשר להיות עבורו האדם שמחזיק את המצב עד שמגיע סיוע נוסף?
אלה רגעים שבהם ידע מקצועי חשוב, אבל גם הנוכחות האנושית חשובה לא פחות.
אחרי יותר מעשרים שנה בתחום, אני עדיין מאמין שהרבה מאוד דברים יכולים להשתנות בזכות אדם אחד שפגש נער אחד בזמן הנכון.
ואם בסוף היום מישהו מהמשתתפים ייצא עם קצת יותר ביטחון, קצת יותר הבנה, ועם עוד כלי אחד שיכול לעזור לו לזהות, להכיל או להתערב ברגע משמעותי – אז מבחינתי היה שווה לקום מוקדם ולרדת עד אילת.
כי בסוף, זאת לא רק עבודה.
זאת הזכות שלי לפגוש אנשים טובים, לחשוב איתם יחד איך לשמור טוב יותר על בני הנוער שלנו, ואולי להשאיר את העולם קצת יותר בטוח ממה שהוא היה אתמול.
