08/08/2026
קצת חשוף…
כילדה, ובעיקר כנערה, כתבתי בלי סוף…
כתבתי שירים.
כתבתי יומנים.
כתבתי מכתבים.
כתבתי את שעל ליבי.
בבית כינו אותי “תולעת ספרים”.
ובצדק.
כשהגיע הזמן לכבות את האור, הייתי מחכה שכולם יירדמו, מדליקה פנס קטן מתחת לשמיכה וממשיכה לקרוא.
ממש התקשתי להיפרד מהספר/ הסיפור….
כן אני אדם של מילים-אוהבת מילים
תמיד אהבתי.
אני אוהבת לקרוא אותן
לאסוף אותן
להתרגש מהן
ולכתוב את שעל ליבי 💙
אולי אפילו…
אוהבת לכתוב את עצמי לדעת…
במהלך השנים אני שומעת שוב ושוב את אותה שאלה: “נו, מתי כבר תכתבי ספר?”
ספר שירים.
ספר ברכות.
סיפור חיים…
או פשוט…
ספר שיהיה פרי עיטך
ובכל פעם חייכתי ואמרתי:
“יום אחד… מי יודע?!”
אבל החיים, כמו החיים, כתבו עבורי פרקים שלא תכננתי.
כמו הפרק שנכתב עבורי בתקופת הרילוקיישן בפרק א שלי-שם נארזו, יחד עם החפצים, גם כל היומנים, השירים והמכתבים שלי מנערות עד בגרות - כל נבכי נשמתי נכנסו לארגזים והועברו בקונטיינר מעבר לים🌏וגם שם מעבר לים התווספו כיתובים בספרי זכרונות יומיומיים ….
מעולם לא העליתי בדעתי שיום אחד אחזור לארץ… אתגרש והם יישארו שם, מעבר לים ולא יוחזרו אלי לעולם.
אני זוכרת את התחושה הזאת כאילו הייתה אתמול…
התחושה שמישהו לקח איתו את הרהורי הלב של הנערה שהייתי.
את החלומות.
את הזיכרונות.
את המילים.
עמדתי מול המציאות הזו והרגשתי חשופה.
פגיעה.
עירומה
ומשהו בי השתתק.
השתתק - ולא לכמה ימים.
השתתק למשך שנים….
ולא כי לא היו לי מילים,
אלא כי משהו בי כבר לא הסכים להיחשף שוב. משהו בי פחד להיפגע💔
ובגיל 40 - רק כעבור שנים, לקראת מפגש המחזור, כשפתחנו פייסבוק כדי למצוא חברות וחברי ילדות מהשכבה..
מבלי שתכננתי… מצאתי שם גם את עצמי,
את הנערה ש״חיה״ שוב בתוכי☀️
בהתחלה כתבתי משפט…
אחר כך מחשבה…
ואז פוסט…
ועוד אחד.
ועוד הרבה
לאט לאט המילים התחילו לחזור ולנבוע ממני… 💦 לא למחברות.
אל החיים. ברשת מולכם.ן הצופים המגיבים והפאסיביים
מאז חלפו יותר מחמש־עשרה שנים.
בהן כתבתי מאות פוסטים.
פגשתי בדרך אינספור אנשים,
סיפורים.
כאבים.
תקוות.
חלומות.
אהבות.
פרידות.
למדתי שהחיים כותבים את השירים היפים ביותר
ואנחנו רק צריכים להסכים להקשיב.
היום, בגיל 55 פלוס
אני מרגישה שהלב שלי מבקש לחזור הביתה.
לחזור אל אהבתי הראשונה.
אל השירה
לא כדי לחפש ולהחזיר את המחברות שנשארו מעבר לים 🌊
הן כבר לא יחזרו (אמוש תמיד ניחמה ואמרה לי ״תחשבי שזה טבע בים״)
אלא כדי לכתוב את האישה שהפכתי להיות,
את כל מה שלמדתי בדרך.
את כל מה שפגש בי,
ואת כל מה שעוד מבקש להיכתב.
השירים שאשתף כאן נולדו וייוולדו מתוך החיים עצמם - מתוך רגעים של התבוננות 🧿 מתוך הטבע ☘️
מתוך אהבה וגעגוע 💚
מתוך כאב ותקווה🙏
מתוך מפגשים אנושיים שנגעו בי – בחיי האישיים ובדרכי המקצועית.
לפעמים הם יהיו שלי ועלי,
לפעמים הם יספרו סיפור שמרגיש כאילו כולנו מכירים. אנושיות משותפת 🌈
מה שבטוח תמיד…
תמיד - אני מתחייבת שהם ייכתבו מהלב 💚
אז אני פותחת היום ״דף חדש״ עם שירים שלי שיקרא:
🧿בעיניים טובות🧿
הגיגי לב💙
אולי זו רק תחילתה של פינה חדשה.
ואולי…גם תחילתו של ספר.
מי יודע…?!
בינתיים,
אני פשוט אתן ללב לכתוב.
ואם אצליח לגעת, ולו לרגע, בלב אחד…
אדע שכל המילים שחיפשו את דרכן הביתה,
אכן מצאו אותו.
מוזמנים להגיב, לשתף, לפרגן לחבק ולכתוב
כתמיד
בעיניים טובות🤍
שלכן.ם באהבה
איריס
בתמונות: אני בת 3-4 לפני שבכלל ידעתי לכתוב, ובנערותי באחת מתקופות השיא שלי בכתיבה ותמונת נוף ים היי שם מעבר לאוקינוס …
