31/08/2026
השנה אני שוב לומדת שהסתגלות היא לא רק של הילדים..
רומי נכנסת למסגרת אחרי שנה וחודשיים שהיינו יחד בבית.
שנה וחודשיים שבהם היא הייתה איתי בארוחות, בטיולים, במשחקים, בסידורים, בעבודה, בג’ינגולים ובכל הדברים הקטנים שמרכיבים את היומיום.
שנה וחודשיים שהיא פשוט הייתה חלק ממני ומהשגרה שלי.
ופתאום הגיע הזמן לשחרר קצת.
לתת לה להכיר עולם שהוא גם בלעדיי.
אנשים חדשים.
מקום חדש.
שגרה חדשה.
ובאותו הזמן, דין עולה לגן עירייה.
הילד שלי, שעד לפני רגע הרגיש לי כל כך קטן,
כבר עולה למסגרת חדשה.
גדולה יותר.
עצמאית יותר.
ושני המעברים האלה,
כל כך שונים אחד מהשני,
אבל שניהם מזכירים לי את אותו הדבר:
כמה מהר הילדים שלנו גדלים 🥹
כמה פעמים אנחנו מלווים אותם לעוד צעד קדימה,
ובזמן שהם לומדים להסתגל,
גם אנחנו עושים את זה.
אנחנו מתרגשים.
חוששים.
תוהים איך יהיה להם.
מקווים שיאהבו, שימצאו חברים ושירגישו בטוחים.
ולפעמים גם קצת מתגעגעים,
עוד לפני שהם בכלל הלכו.
אז אם גם אתם נמצאים עכשיו בתקופה של הסתגלות,
רציתי להזכיר לכם שלא כל הסתגלות נראית אותו דבר.
יש ילדים שנכנסים ורצים לשחק,
ויש כאלה שצריכים עוד זמן, עוד קרבה ועוד ביטחון.
בכי בפרידה לא תמיד אומר שרע להם.
לפעמים הוא פשוט אומר שקשה להיפרד.
התפקיד שלנו הוא לא תמיד להעלים את הקושי,
אלא להיות שם,
לתת מקום לרגש,
ולשדר להם שאנחנו מאמינים בהם וביכולת שלהם להתמודד.
השנה, כשרומי מתחילה את הדרך שלה במסגרת
ודין עושה צעד גדול לגן עירייה,
אני יודעת שאני כנראה אצטרך להזכיר גם לעצמי:
מותר להתרגש.
מותר לחשוש.
מותר גם להתגעגע.
כי הסתגלות היא תהליך של כולם.
הילדים שלנו לומדים לצאת קצת יותר לעולם,
ואנחנו לומדים, כל פעם מחדש,
איך לתת להם ללכת
ולדעת שאנחנו תמיד הבית שאליו חוזרים ❤️
ולמי שנמצא עכשיו רגע לפני הכניסה למסגרת ורוצה קצת כלים וטיפים שיעזרו בתקופה הזו, שמתי לכם הכל בהיילייט ״הסתגלות״ 🤍 בהצלחה לכולם!
