יוסי אהרוני CWT

יוסי אהרוני CWT CWT | Resilience | Longevity

ויסות וניהול סטרס בעולם של עומס

יוסי אהרוני מייסד שיטת CWT ועוסק בפיתוח חוסן, ויסות וניהול סטרס בעולם של עומס מתמשך.

העבודה משלבת גוף, נשימה, מערכת העצבים, חשיפה לקור וכלים מעולמות ה Resilience וה Longevity.

תהליכים אישיים | סדנאות | הכשרות | הרצאות

אתם באמת יודעים איפה עובר הגבול שלכם?יש רגע מעניין שקורה כשאנחנו פוגשים קושי.הגוף מתעייף.הראש מתחיל לדבר.עולה חוסר נוחות...
31/08/2026

אתם באמת יודעים איפה עובר הגבול שלכם?

יש רגע מעניין שקורה כשאנחנו פוגשים קושי.

הגוף מתעייף.
הראש מתחיל לדבר.
עולה חוסר נוחות.

ואז מגיע הרגע שבו צריך להחליט:

להמשיך? לעצור? לדחוף עוד קצת? אולי דווקא להקשיב?

הרגע הזה מסקרן אותי כבר הרבה זמן, כי דווקא שם אפשר ללמוד על עצמנו לא מעט.

מתוך המחשבה הזאת בניתי לקראת ראש השנה חוויה חדשה:

🔥 לגעת בקצה

שלוש שעות. שלושה אתגרים שונים. כל אחד פוגש אותנו במקום אחר.

🔥 HIIT
אימון קצר בעצימות גבוהה שמעלה את הדופק ומביא את הגוף למאמץ. נבדוק מה קורה כשהגוף מתחיל לבקש לעצור.

🧘 זאזן
תרגול מדיטציה מהמסורת היפנית שמאמן נוכחות וריכוז. פשוט לשבת בשקט ולהישאר. נשמע פשוט, עד שמנסים.

🧊 חשיפה לקור בשיטת CWT
מפגש עם מערכת העצבים בזמן סטרס ועם הדרך שבה אנחנו מגיבים כשהגוף פוגש גירוי עוצמתי.

ובתוך שלושת האתגרים האלה ננסה לזהות גם משהו על עצמנו.

מתי אני מוותר מהר מדי?
מתי אני דווקא דוחף יותר ממה שנכון לי?
מה קורה לי כשלא נוח?
ועד כמה אני מצליח להקשיב לעצמי בתוך מאמץ וסטרס?

מבחינתי, כאן נמצא החיבור לחוסן.

חוסן הוא גם היכולת לפגוש קושי, לזהות מה קורה לנו בתוכו ולגלות שיש לנו יותר מדרך אחת להגיב.

ואולי נגלה שהגבול שאנחנו כל כך בטוחים שעובר בנקודה מסוימת, הוא לפעמים פשוט המקום שבו התרגלנו לעצור.

📅 יום רביעי | 9.9 | 15:00 עד 18:00
📍 סטודיו עין הים, חדרה

ואם כבר קראתי לזה אתגר, אני גם מוכן לעמוד מאחוריו 😏

סיימתם את שלושת האתגרים ולא הרגשתם שאותגרתם?
תקבלו 50% מהעלות בחזרה.

מספר המקומות מוגבל.

רוצים לבוא לגעת בקצה?
שלחו לי הודעה בפרטי ואשלח את כל הפרטים.

יוסי ❄️💙🌊

#לגעתבקצה #חוסן #אתגר #חשיפהלקרח

מישהו בישראל בכלל ישן טוב בשלוש השנים האחרונות?השאלה הזאת עלתה באחת מפגישות צוות המחקר שלנו עם אוניברסיטת חיפה.חצי בצחוק...
28/08/2026

מישהו בישראל בכלל ישן טוב בשלוש השנים האחרונות?

השאלה הזאת עלתה באחת מפגישות צוות המחקר שלנו עם אוניברסיטת חיפה.
חצי בצחוק, חצי ברצינות.

אנחנו מדברים המון על תזונה, פעילות גופנית, סטרס, לונג'יביטי, תוספים ומה לא.
אבל אם הייתי צריך לבחור דבר אחד שמשפיע כמעט על כל היבט בבריאות שלנו, שינה הייתה גבוה מאוד ברשימה.

ולא רק כמה שעות ישנו. אלא איך ישנו.

האם נרדמנו בקלות, כמה פעמים התעוררנו, האם הגוף באמת הצליח להוריד הילוך, ואיך אנחנו מרגישים כשקמים בבוקר.

אחד הדברים שאנחנו בודקים במחקר שלנו עם אוניברסיטת חיפה הוא בדיוק זה.
לא רק דרך שאלונים, אלא גם דרך שעונים חכמים שעוקבים אחרי מדדי השינה של המשתתפים לאורך התהליך.

ובאחת מהפגישות מישהו שאל:
רגע, אבל מה בכלל נקודת הייחוס שלנו?
האם מישהו בישראל ישן באמת טוב בשלוש השנים האחרונות?

וזו שאלה שנשארה איתי.

מלחמה, חדשות, דאגה לילדים, מילואים, עבודה, כסף, אזעקות, טלפונים ליד המיטה והמוח שלא תמיד מקבל את ההודעה שהיום נגמר.

אפשר להיות במיטה שבע שעות ועדיין לקום ולהרגיש שלא באמת נחנו.

וזה לא רק עניין של הרגלי שינה.

כי כדי לישון טוב הגוף צריך לעשות משהו שלא תמיד קל לנו בתקופה הזאת: להרגיש מספיק בטוח כדי לשחרר.
זה לא קורה בכוח הרצון. זה קורה כשמערכת העצבים מצליחה לצאת ממצב ערנות ולהיכנס למצב שחרור.

מה שאנחנו רואים אצל משתתפי המחקר שמתקדמים בתהליך CWT הוא שמדדי השינה שלהם משתפרים, לא כי הם עשו משהו שונה לפני השינה, אלא כי מערכת העצבים שלהם מתחילה לנוע בצורה גמישה יותר בין מצבים לאורך היום.

שינה טובה היא לרוב תוצר של מה שקורה בשעות הערות, לא רק בשעות החושך.

אז מסקרן אותי לעשות כאן ניסוי קטן.
איך הייתם מדרגים את איכות השינה שלכם בשלוש השנים האחרונות מ־1 עד 10?
לא כמה שעות. כמה טוב.

כתבו לי מספר בתגובות.

#שינה #חוסן #ויסותמערכתהעצבים #סטרס

השבוע הגיע אליי זוג לסדנה.רק שהם כבר לא זוג.הם נפרדו לא מזמן, ובכל זאת בחרו להגיע יחד ולעבור את הסדנה שקבעו עוד כשהיו בי...
18/08/2026

השבוע הגיע אליי זוג לסדנה.

רק שהם כבר לא זוג.

הם נפרדו לא מזמן, ובכל זאת בחרו להגיע יחד ולעבור את הסדנה שקבעו עוד כשהיו ביחד.

היה משהו במפגש איתם שנשאר איתי גם אחרי שהם הלכו.

לא בגלל הפרידה עצמה, בגלל הדרך שבה הם היו אחד עם השנייה גם אחרי שהקשר הסתיים.

וזה גרם לי לחשוב על זוגיות.

לא על איך מוצאים זוגיות ולא על איך משמרים אותה בכל מחיר, חשבתי על מה בעצם הופך קשר בין שני אנשים לזוגיות טובה.

והגעתי לכמה מחשבות.

קודם כל, חברות.

אני חושב שבן או בת הזוג שלנו צריכים להיות, לפני הכול, חברים ממש טובים שלנו.

מישהו שאתה רוצה לספר לו דברים. שאתה רוצה להיות לידו. שאתה יכול לצחוק איתו, להתייעץ איתו, לריב איתו ולחזור אליו. מישהו שאתה מרגיש שאפשר להיות לידו גם בלי להחזיק איזו דמות.

כי משיכה משתנה לאורך השנים. החיים משתנים. אנחנו משתנים.

וחברות טובה היא הרבה פעמים הדבר שמחזיק את כל זה.

הדבר השני הוא אהבה.

וזה כבר יותר מורכב.

כי אנחנו משתמשים במילה הזאת המון, אבל לא תמיד עוצרים לבדוק מה אנחנו באמת אוהבים.

האם אני אוהב אותה, או את איך שאני מרגיש כשהיא אוהבת אותי?

האם אני אוהבת אותו, או את הביטחון שהקשר איתו נותן לי?

האם אני אוהב את האדם שמולי, או את התפקיד שהוא ממלא בחיים שלי?

בעיניי יש באהבה עמוקה משהו שלא תלוי רק במה שאני מקבל ממנה. איזשהו חיבור פנימי לאדם עצמו.

וזה משהו שצריך לבדוק מדי פעם. לא מתוך חשד, מתוך כנות.

והמחשבה השלישית שעלתה לי היא דווקא על פרידה.

כמו שלפעמים המחשבה על המוות עוזרת לנו להבין משהו על החיים, אולי הדרך שבה אנחנו נפרדים יכולה ללמד אותנו משהו על הדרך שבה אנחנו אוהבים.

ופה יש לי מחשבה שאני עדיין בוחן.

יש בתוכנו איכויות זכריות ונקביות, בלי קשר הכרחי לגבר או אישה.

הצד הזכרי רוצה לנוע, לכבוש, לחפש את הדבר הבא, ולפעמים גם לברוח כשמשהו נהיה מורכב או דורש ממנו להישאר.

הצד הנקבי, לעומת זאת, נוטה להחזיק את הקשר, להזין אותו, לנסות עוד פעם ועוד פעם. ולכן כשדווקא הצד הזה אומר "אני לא יכולה יותר", לפעמים יש בזה משהו מאוד חזק.

זו לא בריחה, זו העמדת גבול.

זה כמובן לא חוק.

אנשים נפרדים מאלף סיבות, ולפעמים דווקא לעזוב זו הפעולה האמיצה ביותר גם עבור גבר וגם עבור אישה.

אבל זה גרם לי לחשוב שאולי זוגיות טובה נבחנת לא רק בשאלה כמה אנחנו אוהבים כשהכול טוב.

אולי היא נבחנת ביכולת שלנו להיות חברים כשקשה, לאהוב בלי להפוך את האהבה לעסקה, ולדעת מתי להילחם על קשר ומתי דווקא האהבה דורשת מאיתנו לשחרר.

ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב את הסדנאות בשניים.

אנחנו משתמשים בקור, בנשימה ובגוף, אבל מבחינתי הם רק הדרך לפגוש משהו הרבה יותר מעניין.

איך אנחנו נמצאים אחד עם השנייה כשלא נוח לנו.

איך אנחנו מתקשרים כשמערכת העצבים שלנו מופעלת.

איך אנחנו תומכים, מבקשים עזרה, נותנים מרחב, סומכים ומשחררים שליטה.

לא צריך להיות במשבר כדי להגיע לסדנה כזאת.

לפעמים דווקא כשיש בינינו אהבה וחברות, שווה לעצור לכמה שעות ולפגוש אחד את השנייה קצת אחרת.

ומי שרוצה לעבור את החוויה הזאת יחד, כזוג, כחברים, אחים, הורה וילד או כל שני אנשים שיש ביניהם קשר משמעותי, מוזמן לכתוב לי בפרטי.

ואני עדיין סקרן לגבי המחשבה עצמה.

מה בעיניכם מחזיק זוגיות לאורך שנים?

#זוגיות

אני חושב שה Matrix הראשון התיישן בצורה כמעט הפוכה מהרגיל: הטכנולוגיה שלו נראית היום מיושנת, אבל הרעיון המרכזי שלו נעשה ר...
12/08/2026

אני חושב שה Matrix הראשון התיישן בצורה כמעט הפוכה מהרגיל: הטכנולוגיה שלו נראית היום מיושנת, אבל הרעיון המרכזי שלו נעשה רלוונטי יותר.

ובעיניי, ההקבלה המעניינת להיום היא לא הקונספירציה הפשוטה של "מישהו מסתיר מאיתנו את האמת". היא הרבה יותר עמוקה.

המטריקס של היום לא צריך לכלוא אותנו

בסרט בני האדם מחוברים למערכת שמייצרת עבורם מציאות, והם אפילו לא יודעים שהם בתוכה.

היום אנחנו כמובן לא שוכבים בתוך קפסולות. אבל חלק הולך וגדל מהמציאות שאנחנו חווים עובר דרך מערכות שבוחרות בשבילנו מה נראה, למה נשים לב, ממה נפחד, במה נתעניין ומה ירגיז אותנו.

פיד של רשת חברתית הוא דוגמה מצוינת. הוא אינו "המציאות"; הוא חתיכה מהמציאות שנבחרה במיוחד בשבילך. ויש כבר מחקר ניסויי שמראה שאלגוריתם של פיד יכול להשפיע אפילו על עמדות פוליטיות.

במובן הזה, לכל אחד מאיתנו מתחילה להיות מטריקס קצת אחרת.

ויש משהו אפילו יותר מטריקסי: אנחנו משתפים פעולה מרצון

זה בעיניי החלק המבריק בסרט.

סייפר יודע שהסטייק אינו אמיתי ובכל זאת מעדיף אותו.

זו שאלה פילוסופית אדירה: אם האשליה נעימה יותר מהמציאות למה לבחור במציאות?

והיום אנחנו פוגשים גרסה רכה שלה כל הזמן.

טלפון במקום שעמום.
פיד במקום שקט.
תגובות ולייקים במקום תחושת ערך פנימית.
תוכן שמותאם לנו במקום מפגש עם משהו שמאתגר אותנו.
AI שיכול לחשוב, לנסח ולהחליט עבורנו במקום המאמץ הכרוך בחשיבה.

מחקר מ־2026 מתאר פידים אלגוריתמיים ממש ככלי ל"ויסות רגשי מהיר", אבל גם ככאלה שעשויים לשנות קשב וויסות עצמי. והחשש מתלות קוגניטיבית ב AI כבר מופיע כאחד החששות המרכזיים של הציבור בסקרים עדכניים.

אבל יש עוד רובד שאני חוקר

מורפיוס אומר לניאו, למעשה: אתה צריך להתחיל לראות את הקוד שמאחורי מה שאתה קורא לו "מציאות".

ואפשר לקחת את זה בכלל לא לכיוון טכנולוגי אלא לכיוון התודעה האנושית.

המטריקס שלי יכול להיות:

"אני חייב להצליח כדי להיות שווה."

"אם אין לי מספיק כסף, משהו בי לא בסדר."

"כולם מתקדמים ואני נשאר מאחור."

"אני צריך שאנשים יעריכו אותי."

"כשאגיע ל־X סוף סוף אהיה רגוע."

אלה לא בהכרח עובדות. אלה קודים, אמונות, התניות, פרשנויות והרגלים שלמדנו במשך שנים, עד שאנחנו כבר לא מבחינים ביניהם לבין המציאות.

ופה מבחינתי נמצא החיבור הכי יפה בין המטריקס לבין החיים היום:

להתעורר מהמטריקס זה לא לגלות שכל העולם משקר לך.
זה להתחיל לזהות מה בתוכך אתה מקבל כאמת בלי לבדוק.

וזה גם מה שמבדיל בעיניי בין שימוש רציני במטאפורה של הסרט לבין כל תרבות ה "red pill" שהתפתחה באינטרנט. אפילו Lilly Wachowski התנגדה לניכוס הפוליטי של המטאפורה הזאת.

וה AI הופך את השאלה הזאת להרבה יותר מעניינת

כי ב 1999 המכונות יצרו מציאות מלאכותית אחת עבור האנושות.

ב 2026 אנחנו מתקרבים למשהו מוזר יותר: מכונות שיכולות לייצר מציאות מותאמת אישית לכל אדם - טקסטים, תמונות, סרטונים, תשובות ופרשנויות שמתאימים בדיוק אליו. במקביל, מחקר על דיסאינפורמציה כבר מתאר כיצד אלגוריתמים ו-AI יכולים לתרום ליצירת "מציאויות חלופיות" ולשחיקת אמת משותפת.

ולכן אולי השאלה של המטריקס היום אינה:

"האם אנחנו חיים בסימולציה?"

יותר:

"כמה מתוך המציאות שאני חווה באמת בחרתי לראות, וכמה ממנה נבחר עבורי?"

ואני אפילו הייתי מוסיף שאלה שלישית, שבעיניי היא החזקה מכולן:

"מי אני כשאני מפסיק לרגע להגיב לכל הקוד שמפעיל אותי?"

זו כבר שאלה שהופכת את המטריקס מסרט מדע בדיוני לסרט כמעט רוחני.

ואגב אני חושב שאפשר לעשות חיבור ממש מרתק בין המטריקס, בודהיזם/אי־היאחזות, מערכת העצבים אבל זה כבר לפוסטים הבאים...

#מטריקס #תודעה

אנחנו קצת מבולבלים.אולי אפילו הרבה.במיוחד בעולם שאנחנו חיים בו היום.אנחנו כל הזמן מסתכלים על מה שאין לנו, מה עוד לא השגנ...
09/08/2026

אנחנו קצת מבולבלים.
אולי אפילו הרבה.
במיוחד בעולם שאנחנו חיים בו היום.
אנחנו כל הזמן מסתכלים על מה שאין לנו, מה עוד לא השגנו, איפה עוד לא הצלחנו, כמה עוד צריך להרוויח, למה לאחר יש יותר, למה אני עדיין לא במקום שחשבתי שאהיה בו.
ואני לא מדבר עכשיו על ניו אייג' של להגיד תודה בבוקר על שלושה דברים ולהרגיש שהכול נפלא.
אני מדבר ממש תכל'ס.
המוח שלנו מחפש את מה שחסר, את הבעיה, את האיום, את מה שלא עובד. יש לזה סיבה טובה, המערכת הזאת עזרה לנו לשרוד במשך אלפי שנים.
רק שהעולם השתנה.
היום המוח הזה פוגש אינסטגרם, חדשות, כסף, קריירה, סטטוס, צרכנות והמון הזדמנויות להשוות את עצמנו לאחרים.
ותמיד יהיה מישהו שיש לו יותר.
תמיד יהיה משהו שעוד לא השגנו.
תמיד יהיה הדבר הבא.
ואם זה לא מספיק, אנחנו גם משקיעים המון זמן ואנרגיה במה שמעצבן אותנו.
במריבות, בוויכוחים, בכעסים, בעלבונות. במה ההוא אמר, למה היא התנהגה ככה, מה הייתי צריך לענות ואיך שוב עשו לי את זה.
לפעמים משפט אחד שמישהו אמר לנו בבוקר מצליח לצבוע לנו יום שלם.
ובתוך כל הדבר הזה אנחנו שוכחים להסתכל גם על מה שכן.
לא מתוך ניסיון לשכנע את עצמנו שהכול טוב. ממש לא הכול טוב.
פשוט לראות את התמונה המלאה.
את האנשים שכן אוהבים אותנו.
את הגוף שעוד נושא אותנו.
את הבית שיש לנו.
את החבר שהתקשר.
את הילד שרוצה שנשב לידו.
את הים.
את הבוקר.
את הרגעים הפשוטים האלה שבהם, אם נעצור שנייה, נגלה שבעצם די טוב לנו.
ומה שהכי מטריד אותי הוא שאנחנו מעבירים את הבלבול הזה גם לילדים שלנו.
עוד הישג, עוד ציון, עוד חוג, עוד יעד, עוד משהו שצריך להגיע אליו.
אנחנו מלמדים אותם כל הזמן להתקדם לדבר הבא, ואז מתפלאים שהם לא יודעים להרגיש שמה שיש להם עכשיו הוא מספיק.
ואני לא חושב שצריך להפסיק לרצות. להפך.
אני אוהב לרצות, לחלום, להתפתח, לבנות דברים חדשים.
אבל אולי החוכמה היא לדעת לנוע קדימה בלי לפספס את החיים שכבר קורים עכשיו.
לראות גם את מה שכן.
כי בסוף, החיים שלנו הם לא רק מה שיש לנו.
הם גם מה מתוך כל מה שיש לנו אנחנו מצליחים לראות.

מה אתם רואים כשאתם עוצרים שנייה?

#חוסן

טיפלנו בטראומה שנים - ואולי שאלנו את השאלה הלא נכונה.רוב הגישות הטיפוליות עוסקות בעיבוד של מה שהיה. המחקר שסיים את מחזור...
03/08/2026

טיפלנו בטראומה שנים - ואולי שאלנו את השאלה הלא נכונה.

רוב הגישות הטיפוליות עוסקות בעיבוד של מה שהיה. המחקר שסיים את מחזורו הראשון בשיתוף התוכנית לנוירופסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה בחן שאלה אחרת לגמרי - מה קורה כשהתהליך עוסק במה שקיים עכשיו, בגוף ובמערכת העצבים, דרך שיטת CWT.

הנתונים עדיין בתהליך ניתוח, אבל הדברים שהמשתתפים אמרו כבר מספרים משהו.

המחזור הבא צפוי להיפתח באוקטובר. אם זה רלוונטי עבורך - שלח/י הודעה ואעביר פרטים.

#חוסן #ויסותמערכתהעצבים #טראומה #נוירופסיכולוגיה

הדבר שכולם עושים אחרי יום קשה הוא בדיוק הדבר שמבטיח שמחר יהיה קשה יותר.היתה לי תובנה לגבי זה לאחרונה, אחרי שיחה עם מישהו...
28/07/2026

הדבר שכולם עושים אחרי יום קשה הוא בדיוק הדבר שמבטיח שמחר יהיה קשה יותר.

היתה לי תובנה לגבי זה לאחרונה, אחרי שיחה עם מישהו שתיאר לי את השגרה שלו:
יום מטורף בעבודה → הביתה → פותח את הטלפון, גולל, בירה, מתיישב על סדרה בנטפליקס.

אמר לי: "זה הזמן היחידי שלי. ככה אני נרגע."

הסתכלתי עליו ושאלתי: "ואיך אתה מרגיש בבוקר?"

הוא צחק. "עייף. אבל לפחות אתמול הייתה לי הפסקה."

הבעיה היא לא שהוא עצלן או חסר רצון. הבעיה היא שמה שנתפס כהתאוששות, גלילה, אלכוהול, מסך, לא מאפשר למערכת העצבים לרדת מהילוך גבוה, היא ממשיכה לרוץ בשקט, כל הלילה.

ואז מגיע הבוקר, ואתה לא ממש מאופס.
אתה רק פחות עייף מאתמול.

הגוף יודע להתאושש, הוא עשה את זה מיליוני שנים.
הוא רק צריך את התנאים האמיתיים לזה,
לא הסחות דעת,
פשוט רגיעה אמיתית.

מה נראה לך כהתאוששות אמיתית בסוף יום? שמח לשמוע.

#חוסן #ויסותמערכתהעצבים #ניהולסטרס #התפתחותאישית

השנה יום ההולדת הלועזי שלי נפל על תשעה באב.ורק בעוד כמה ימים יחול יום ההולדת העברי, בט"ו באב.​ככל שאני חושב על זה, אני ל...
24/07/2026

השנה יום ההולדת הלועזי שלי נפל על תשעה באב.
ורק בעוד כמה ימים יחול יום ההולדת העברי, בט"ו באב.
​ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח להשתחרר מהסמליות:
מצד אחד - יום שמזכיר את המחיר הכל כך כבד של הפירוד.
מצד שני - יום שמזכיר את האפשרות לבחור מחדש בחיבור.
​היום קיבלתי עשרות ברכות מקהילת CWT. קראתי אותן לאט.
לא בגלל שהן היו עליי, פתאום הבנתי מה הן מספרות עלינו.
​הן הגיעו מאנשים שבמציאות היומיומית יכול להיות שלא היו נפגשים באותו שולחן:
אנשי ביטחון לצד מטפלים, מנהלים בהייטק לצד מורות ליוגה, דתיים, חילונים, יזמים, אנשי אקדמיה, גולשים, אמנים...
​ובכל זאת, כמעט כולם השתמשו בדיוק באותן מילים:
לב. שקט. הקשבה. עיניים טובות. אהבה. דרך.
​אולי זאת המשמעות האמיתית של קהילה.
לא אנשים שחושבים אותו דבר, פשוט אנשים שלומדים לראות אחד את השני.
​ימימה כתבה:
​"בעמידה מול אדם אחר אנו פוגשים את האינסוף, ומבקשים להגיע אל הלב ברחמים. אלו הם מפגשים של תיקון."
​אני חושב שהיום אנחנו זקוקים למשפט הזה יותר מאי פעם.
אנחנו לא חייבים להסכים, אבל אולי הגיע הזמן שנתחיל שוב להתעניין.
להקשיב לפני שאנחנו מגיבים, לנסות להבין לפני שאנחנו שופטים.
​ואז נגלה שהמרחק בין תשעה באב לט"ו באב אינו רק שישה ימים
זה המרחק שבין לראות אויב... לבין לראות אדם.
​אם יש משהו שאני לוקח איתי לשנה הקרובה, זו התקווה שאפשר לבנות עוד ועוד קהילות כאלה.
לא כי הן מושלמות,
לי הן מוכיחות שעדיין אפשר לבחור באהבת חינם.

#חוסן #קהילה #תשעהבאב #טובאב #אהבתחינם

הגוף שלך לא מבדיל בין פקק תנועה לבין אריה שרודף אחריך. וזו בדיוק הבעיה.מערכת העצבים עובדת על לוגיקה ישנה — כל איום, ממשי...
17/07/2026

הגוף שלך לא מבדיל בין פקק תנועה לבין אריה שרודף אחריך. וזו בדיוק הבעיה.

מערכת העצבים עובדת על לוגיקה ישנה — כל איום, ממשי או מדומיין, מפעיל את אותה תגובה: לחימה, בריחה, קיפאון. הגוף לא עוצר לבדוק פרופורציות. הוא פשוט מגיב.

הבעיה האמיתית היא לא הסטרס — היא שאנחנו נשארים בתוך התגובה הרבה אחרי שהאיום עבר. ואת זה אפשר לזהות, לאמן ולשנות.

#חוסן #ויסותמערכתהעצבים #ניהולסטרס #התפתחותאישית

Address

Haderah

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יוסי אהרוני CWT posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to יוסי אהרוני CWT:

Shortcuts

Share