שרון חסיד אדמוני - My true nature

שרון חסיד אדמוני - My true nature כשצלילות פוגשת חמלה

שרה צחקה. ואז הילד נולד.אתמול שמעתי הרצאה שלכדה את תשומת ליבי והלכה איתי הלאה.היא הזכירה שהפרשה הראשונה שקוראים דווקא בר...
10/09/2026

שרה צחקה. ואז הילד נולד.
אתמול שמעתי הרצאה שלכדה את תשומת ליבי והלכה איתי הלאה.
היא הזכירה שהפרשה הראשונה שקוראים דווקא בראש השנה היא הולדת יצחק. כששמעה שרה את ההבטחה שתלד בן, כולנו זוכרים, היא צחקה.
אולי היה זה צחוק של פליאה, אולי של מבוכה, ואולי צחוקה של מי ששומעת דבר שאינו יכול להתיישב עם כל מה שהיא ידעה עד כה על החיים.

אבל האמינה או לא, אפשרי או לא, הילד נולד.

כשחשבתי על זה, הבנתי ששנה חדשה היא לא רק על "התחדשות" במובן הרגיל והמוכר שלה. שנה חדשה מבקשת מאיתנו להטיל ספק במחשבות בתוכנו שלוחשות לא פעם: "זה בלתי אפשרי".

אחרי הכל, 'בלתי-אפשרי' ו'אפשרי' הן רק מחשבות.
האחת רחבה, השנייה צרה,
עם זאת, שתיהן עדיין רק מחשבות.
בתרגול הזן, זו וגם זו הן צמצום.

ודווקא בסיפור הזה הרגשתי איך לרגע אומרים לנו:
תהיו באשר תהיו, תניחו לכל המוכר והמצומצם, כי רק אז יכולים להופיע ניסים.

ולא במובן של כוח עליון שפתאום עושה קסם.
נס, במובן שדברים שהאמנו עד כה שהם בלתי אפשריים, יכולים להתחולל פשוט כי אנחנו לא מפריעים להם עם המחשבות והאמונות המגבילות שלנו. רק כי אנחנו פנויים לתת לעולם המשוגע והמפליא הזה הזדמנות להתחולל איתנו בכל רגע מחדש.

שרה צחקה מול ההבטחה. ומה אנחנו עושים מול החלומות של החיים שלנו? האם אנחנו מאפשרים לדברים לקרות ,כך מעצמם, בידיים פתוחות?

חלומות יכולים להתגשם. שפע נמצא בכל מקום.
לידות, של רעיונות, של שינויים, של דרכים חדשות, מתרחשות ברגע אחד.

מאחלת לנו שבשנה הזו נסכים לשחרר את מה שמוכר, נרחיב את גבולות התודעה, ונעז לפתוח את הלב לכל מה שכעת נראה לנו בלתי אפשרי. מיתות של מה שסיים את תפקידו סוגרות באהבה את מה שתם.

מאחלת שתהיה שנה של ידיים ולב פתוחים לכל האפשרויות שיבואו.

מה הדבר ה"בלתי אפשרי" שאתם מבקשים לעצמכם השנה? תכתבו שנוכל לקבל השראות זה מזה ומותר ואפילו מומלץ להשאיל אחד מהשני:)

"15 שנים אחרי שבעלי נפטר, הבנתי שכל מה שכעסתי עליו והאשמתי אותו בו  היו דברים לא פתורים בתוכי."את המילים הללו מישהי כתבה...
09/09/2026

"15 שנים אחרי שבעלי נפטר, הבנתי שכל מה שכעסתי עליו והאשמתי אותו בו היו דברים לא פתורים בתוכי."

את המילים הללו מישהי כתבה כאן בתגובה לפוסט הקודם, והן גרמו לי להתרגשות גדולה כל כך.

כי אחד הדברים הכי עמוקים שהתרגול מלמד אותנו הוא שכשאנחנו נסחפים ברגשות שלנו, אנחנו כל כך מאמינים להם. אנחנו צועקים אותם החוצה, ומאשימים את העולם, את האחר... אולי אפילו את הכאב, כאילו היה ישות בפני עצמה.

ולמעשה, אנחנו מאשימים את מי שמולנו בסערה הרגשית שמתחוללת אצלנו בפנים מהמפגש, כי קשה לנו לשאת אותה כרגע. והתודעה שלנו, ברגע של הצפה, פשוט רוצה להיפטר מהתחושה הלא נעימה. היא מחפשת נחמה מהירה, ולכן היא משליכה ממנה והלאה וחושבת:
"אם רק הוא ישתנה, התחושה הקשה הזו תיעלם."

וחשוב לי לומר: זה לא שהאדם שמולנו, בן הזוג, הילד הבוגר או אדם קרוב אחר , אינו חלק ממה שקורה. הוא בהחלט שם. והדפוסים שלו, האמונות שלו ואופן הדיבור שלו יכולים ליצור בנו תגובות פנימיות חזקות, לפעמים אפילו מכאיבות. זה משום שדפוסים פורטים על דפוסים, רגשות על רגשות, או כמו שאומרים בזן קרמה על קרמה.

אבל התרגול מזכיר לנו לעצור ברגע הבהלה או הכעס, ולשאול:
מה באמת קורה פה?
האם זה הוא, או שמא פצע ישן שלי מבקש כרגע הכרה וחמלה? (אגב, גם אם התשובה היא "זה הוא", לתרגול יש תשובה גם לזה, אבל זה כבר לפוסט אחר).

התובנה שהיא הגיעה אליה דרך השנים, היא הלב של כל התרגול התודעתי.

גם אני, בדיוק כמוה, ראיתי לאורך השנים איך הדברים מתעוררים בתוכי. הייתה לי הזכות שהתרגול הבלתי-מתפשר הזה לא אפשר לי לקפוא על השמרים או לחכות שנים כדי להתעורר להבנה הזו. לכן המילים שלה נגעו בי כל כך עמוק.
כמה הקשר שלנו (שלי ושל יפתח) השתנה בזכות זה לאורך השנים, וכמה ברי מזל אנחנו.

זה לא אומר שאנחנו אמורים להיות מושלמים ולא לכעוס לעולם. אבל זו הזמנה לרכך את האצבע המאשימה, ולהסכים להביט פנימה ולראות מה התעורר בי עכשיו?

איזה דפוס או תחושה לא נעימה גיליתם שאתם נוטים "לזרוק" על מי שמולכם?
שתפו אותי בתגובות, אני קוראת את כולכם

08/09/2026

אנחנו יודעים שהחיים אינם קו ישר.
ובכל זאת, עמוק בפנים, זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהם.
אנחנו מבקשים לעצמנו בריאות, שקט ויציבות. ולילדים שלנו אנחנו מבקשים אפילו יותר:

שלא ייכשלו.
שלא יישבר להם הלב.
שלא יחלו.
שלא ילכו לאיבוד.

ואז מגיע משבר- ואנחנו מגיבים כאילו התרחשה תקלה.
אבל עכשיו אנחנו סובלים משני דברים:

ממה שבאמת קורה, ומהמחשבה שזה לא היה אמור לקרות.

כשאנחנו רואים את הילד שלנו מתמודד עכשיו עם קושי, כואב לנו לראות את כאבו. אבל לכאב הזה מצטרפת מיד ההתנגדות:

„זה לא היה צריך לקרות לו.”
„החיים שלו כבר היו אמורים להסתדר.”
„אני חייבת להוציא אותו מזה.”

כמובן שגם כשזה קורה לנו, אבל מול הילדים שלנו זה כמו עצב חשוף. זה כואב הרבה יותר.

תרגול המדיטציה לא בא לשכנע את עצמנו שמשבר טוב, (גם לא רע אגב) והוא בוודאי אינו אומר לשבת בחיבוק ידיים. כשצריך לפעול, לעזור או לבקש תמיכה מקצועית, פועלים.

התרגול מאמן אותנו להפסיק להתייחס לעצם קיומו של האתגר כהוכחה שמשהו בחיים השתבש.

הוא עוזר לנו לעצור ולשאול:

מה באמת קורה כרגע?
מה הוספתי למה שקורה?
ומה נדרש ממני עכשיו?

האם יש בכם את התקווה שהכל ילך חלק ? זו תשובה שדורשת מאיתנו כנות פנימית עמוקה.

שנים שגידלנו את "הריבוע" הזה שנקרא המשפחה שלנו. הכל סבב סביבן,הלו"ז, השבתות, הרעש במסדרון.ואז, לאט לאט או במכה אחת, הם ב...
06/09/2026

שנים שגידלנו את "הריבוע" הזה שנקרא המשפחה שלנו.
הכל סבב סביבן,
הלו"ז, השבתות, הרעש במסדרון.
ואז, לאט לאט או במכה אחת, הם בונים את החיים שלהם.

בסוף השבוע פגשתי את הבת שלי לזמן כמעט חטוף. הלכנו יחד להצגה, אמנם כמעט שלוש שעות (קברט, ממליצה אגב בחום), ואז היא המשיכה לחיים שלה.

אני נזכרת בחברה שלי שראיתי לפני כמה שנים, בדיוק ברגע הזה שהילדים עמדו לעזוב את הבית. ראיתי את הבהלה בעיניים שלה. פתאום למצוא את עצמם לבד, רק שניהם בסלון השקט, הלחיץ אותה.

לימים הם נפרדו.
אינני יודעת מה באמת התרחש ביניהם, אבל המפגש הזה הזכיר לי כמה חשוב לטפח את ה״יחד״ שלי ושל יפתח לאורך השנים,
ולא לחכות שהבנות יעזבו כדי לגלות מי אנחנו כזוג.

זה תרגול לא פשוט, זוגיות.
ככל שאנשים שנים ביחד, התודעה נוטה להפוך לתלונתית.
זה ההרגל שלה.
היא אוספת כעסים קטנים, נזכרת בהאשמות,
ומשמיעה קול חזק ששוחק את האהבה.

אבל תרגול של נוכחות ומדיטציה מלמד אותנו להביט בבן (או בת) הזוג בעיניים מיטיבות.

חמלה בזוגיות היא לא מילה ריקה.
חמלה פירושה להבין שיש לו, וגם לי,
הרגלים שיכולים לעלות על העצבים אם נזדהה איתם.
אבל כשאנחנו מבינים ש"ככה פועלת תודעה אנושית",
שמופעלת על ידי דפוסים,משהו בגישה משתנה, מתרכך מעצם ההבנה הזו.

וחשוב לומר שחמלה לא אומרת להבליג על הכול, לוותר על הצרכים שלנו או להסכים למה שפוגע בנו. אלא חמלה היא האפשרות לעבור מהאשמה לבקשה, לשיח.

כי כשהשפה פחות מאשימה, נפתח סיכוי חדש להתקרבות.
וזה בסהכ תרגול פשוט. לדבר מילים טובות.

זה לא משנה אם הילדים עזבו את הבית אתמול, או אם הקן שלכם ריק כבר עשור:
אף מבוגר לא רוצה לחיות לצד שופט. וכולנו רוצים אהבה...
אנחנו רוצים לחיות לצד מישהו שרואה אותנו, עם כל הדפוסים, ההרגלים והשריטות, וזוכר שאנחנו הרבה יותר מהם.

ולפעמים, כשהילדים יוצאים לחייהם, חלקכם מוצאים את עצמכם אחרי פרידה או גירושין. גם שם מתחיל תרגול עמוק: לגלות מי אנחנו כשהמבנה המשפחתי משתנה, ואיך בונים חיים שיש בהם קרבה, משמעות ואהבה בצורה חדשה.

כשהילדים התחילו לחיות את חייהם, מה השתנה אצלכם בבית, בזוגיות, או במפגש שלכם עם עצמכם?

בכל פעם שאתם מגיבים וכותבים כאן מחכמתכם, זה כל כך מלמד, אז תכתבו השיח הזה מפרה אותי מאד. תודה.

"אני מפחדת שיקרה לו משהו."את המשפט הזה אמרה לי אמא לילד בוגר שמתמודד עם תקופה מורכבת של דיכאון (כך היא מגדירה את זה) וחו...
02/09/2026

"אני מפחדת שיקרה לו משהו."
את המשפט הזה אמרה לי אמא לילד בוגר שמתמודד עם תקופה מורכבת של דיכאון (כך היא מגדירה את זה) וחוסר מימוש.
כשהיא אמרה את זה, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: כבר קורה לו.

הילד שלה סובל, והגוף שלה יודע את זה.
זה בדיוק המקום שבו הגוף שלנו כהורים מגיב בחרדה.
אנחנו רואים את הילד הבוגר שלנו מתמודד עם מחלה, תסכול, או משבר נפשי, זוגי או בכלל, ומיד עולה בנו הדחף הבלתי נשלט:
אני אקח את זה ממנו. תנו לי לשאת את הנטל. רק שלא יסבול.

גם כשהם בני 30, 40 או 50, התודעה שלנו משכנעת אותנו שאנחנו יכולים וצריכים, לחסוך מהם את הכאב.

במסורת הבודהיסטית מדברים על "יאמה מארה", שד פנימי שבתפיסה הרווחת מייצג את הפחד מהמוות. אבל הלימוד העמוק מגלה שהוא מייצג משהו אחר לגמרי: את הפחד מהחיים.
זה המקום בתוכנו שרוצה שהכל יהיה תמיד מאוזן, מוגן ונטול אתגרים.
רק שהחיים, מטבעם, מגיעים עם בורות ומכשולים. זו לא תקלה במערכת.

כשילד בוגר עובר משבר, יש לנו שני צעדים תודעתיים לעשות:

1. לפעול מול הכאב של עצמנו:
להסכים לפגוש את הפחד, את חוסר האונים ואת הרצון להציל. להבין שהרצון שלנו לחסוך ממנו את הסבל הוא לפעמים הדרך שלנו להגן על הלב שלנו מפני הכאב שבלראות אותו סובל. אבל אנחנו יודעים שלכל אדם יש את מסלול הנשמה והלמידה שלו,בדיוק כמו שאנחנו עברנו את שלנו.

2. העבודה השנייה היא מול הילד:
במקום מיד לקפוץ עם פתרונות, חרדות או ניהול, פשוט להסכים להתבונן. לשאול אותו באופן נקי: "מה אתה צריך ממני כרגע?" ולהיות מוכנים לקבל גם את התשובה שאולי כרגע הוא לא מבקש אותנו בתמונה.

להיות אמא או אבא לילד בוגר בכאבו זו המדיטציה הכי קשה שיש.
זה לדאוג, אבל גם לסמוך. להתפלל עבורו, ובו זמנית לפנות לו את הדרך לעבור במסלול שלו.

איך אתם מנהלים את המאבק הפנימי הזה כשהילדים הבוגרים שלכם עוברים תקופה קשה?
שתפו אותי בתגובות, הדיאלוגים איתכם כאן תמיד מרחיבים לי את הלב וכן מרחיבים גם את התובנות.

01/09/2026

איך מילה אחת קטנה מייצרת לנו סבל ענקי?
המילים שאתם מוסיפים לעובדות משנות את כל החוויה שלכם.
תופסים את עצמכם מוסיפים "רק", "שוב" או "תמיד" לסיטואציה? חושבים שזה חסר ערך? אבל יש לזה השפעה ענקית, לכל פרשנות שאנחנו שמים.
בסרטון הקצר הזה אני משתפת בשיעור קטן חוויה ממדיטצית בוקר – ואיך חזרה לעובדות היבשות פשוט מרגיעה את הגוף בשנייה.

נסו את זה היום, וספרו לי בתגובות: איפה הפרשנות תופסת אתכם?

31/08/2026

בפעם הבאה שמישהו מעצבן אתכם' תזכרו שזה בכלל לא הוא, זו התודעה שלכם שזזה.
סיפור זן קצר מדגים איך אנחנו הופכים כל סיטואציה בחיים לבלתי נסבלת.
28 שניות שיפסיקו את התנועה הבלתי פוסקת של הראש.

שאלתם פעם את הילד הבוגר שלכם "איך היה בעבודה?” וקיבלתם תשובה אחת: "סבבה”?אני מודה שגם אני, בתקופות לחוצות בעבודה, עונה כ...
30/08/2026

שאלתם פעם את הילד הבוגר שלכם "איך היה בעבודה?” וקיבלתם תשובה אחת: "סבבה”?
אני מודה שגם אני, בתקופות לחוצות בעבודה, עונה כך לפעמים לאמא שלי.
ואני יודעת מה התשובה הזאת עלולה לעורר בה:
למה היא מתרחקת ממני?
כמובן שאינני מנסה לפגוע בה או להרחיק אותה.
לפעמים פשוט אין לי פניות לשתף או שאני באמצע.

אבל כשהילדים שלנו עונים לנו כך, קל לחוות את התשובה הקצרה כדחייה.
ההורה שבנו נפגע, ואז אנחנו נוטים לנוע לאחד משני כיוונים:
להיעלב ולהתרחק,
או לשאול שוב ושוב בתקווה לקבל את הקרבה שאנחנו מבקשים.

אבל מה אם התשובה הקצרה אינה אומרת את מה שאנחנו חושבים?

אולי הילד שלנו לא מנסה להרחיק אותנו,
(בדיוק כפי שאני לא מנסה להרחיק את אמא שלי.)

לפעמים אין לו כרגע פניות רגשית לעבד את היום ולשתף.
אולי הוא זקוק לזמן כדי להבין בעצמו מה הוא מרגיש.
אולי הוא מבקש לשמור על פרטיות ועל נפרדות, גם זה חלק מהיותו אדם בוגר.
אולי להניח לדברים שהיו היום כי אין לו כוח לדבר.
ייתכן גם חשש שאחרי השיתוף יגיעו שאלות, ביקורת או עצות שלא ביקשו.

אז מה אפשר לעשות בפועל?

לפני שאנחנו שואלים שוב, אפשר לעצור ולבדוק:
מה התעורר בי עכשיו, עלבון, דאגה, פחד או געגוע?
איזה סיפור עלה בתוכי, איזו פרשנות שהובילה לתגובה הרגשית הזו?

המטרה היא לזהות את הפגיעה לפני שהיא הופכת ללחץ שהילד שלנו נדרש להרגיע.
אפשר לומר בפשטות:
"נראה שלא מתאים לך לדבר כרגע. אני כאן כשתרצה.”
אני מודה שאת האפשרות הזאת לימדו אותי הבנות שלי.
כי כשאנחנו מפסיקים לנסות להשיג מהילדים שיתוף כדי להרגיע את החרדה שלנו, נוצר יותר מרחב לבחירה.
ולפעמים, דווקא כשהלחץ פוחת, קל יותר לקרבה לחזור.

מה קשה לכם יותר כשהילדים הבוגרים עונים בקצרה, התשובה עצמה, או הסיפור שמתחיל להיכתב בתוככם?

"למה לא ענית לי?"אני נמצאת בדיוק בתווך הזה, בין אמא שלי, לבין הבנות הבוגרות שלי.פעם, כשאמא שלי הייתה מתקשרת ולא הייתי עו...
27/08/2026

"למה לא ענית לי?"
אני נמצאת בדיוק בתווך הזה, בין אמא שלי, לבין הבנות הבוגרות שלי.

פעם, כשאמא שלי הייתה מתקשרת ולא הייתי עונה (כי לימדתי, עבדתי, או פשוט לא הייתי ליד הטלפון), הייתי חוזרת אליה ומיד חוטפת את השאלה:
"למה לא ענית?"

מודה, זה היה מרתיח אותי.
מה זאת אומרת למה לא עניתי?
לא הייתי זמינה. זה לא בכוונה.

ואז הבנות שלי גדלו.
ופתאום הן אלה שלא ענו לי.

ברגע אחד,הבנתי. פתאום הרגשתי את הרגש האמהי הזה,
זה שרק רוצה לשמוע שהכל בסדר, שרוצה לומר משהו, שרק דואג.
הבנתי ש"למה לא ענית?" הייתה פשוט הדרך של אמא שלי לומר לי:
"חשבתי עלייך עכשיו".
גם אם המילים יצאו קצת עקום, בתלונות או בטענה.(לפחות כך תרגמתי אותן)

ההבנה הזו שינתה בי משהו עמוק.
מאז, כשהבנות שלי לא עונות, אני לא שואלת "למה לא עניתן".
אני פשוט כותבת להן:
"חשבתי עלייך... רק רציתי שתדעי שאת אהובה."

הפכתי את התסכול לשיעור.
כמו שהמורה שלי אמר לי פעם על הקשר בינינוביני לבינו:
מכל מערכת יחסים את לומדת גם איך את רוצה להיות, מה את רוצה להיות...אבל את גם לומדת מה ואיך את לא רוצה להיות!

לפעמים דברים מגיעים אלינו "עקום" בתפיסה שלנו. אבל כשאנחנו מביטים דרך הלב ולא דרך המגננות, אנחנו יכולים לקחת את אותה אנרגיה בדיוק,
ולהפוך אותה לאהבה נקייה.
ואני מודה על זה לאמא שלי ולבנות שלי.

מזהים את התווך הזה בחיים שלכם?
איזה שיעור קיבלתם מההורים שלכם, ששינה את הדרך שבה אתם מתנהלים מול הילדים שלכם? שתפו אותי, אני קוראת הכל.

אנחנו בטוחים שכשהילדים יגדלו ויעמדו בזכות עצמם, סוף סוף נוכל לנוח. שהכול יהיה קצת יותר קל.ואז הם גדלים.אנחנו רואים אותם ...
26/08/2026

אנחנו בטוחים שכשהילדים יגדלו ויעמדו בזכות עצמם, סוף סוף נוכל לנוח. שהכול יהיה קצת יותר קל.
ואז הם גדלים.

אנחנו רואים אותם מתמודדים עם החיים שלהם,קריירה, זוגיות, הורות, תסכולים, משברים ,והלב שלנו ממשיך להיות קשור בשלהם.

רק שעכשיו הרבה יותר קשה לדעת מה התפקיד שלנו שם.
זה נושא שאני רואה שעולה שוב ושוב בשיעורים שלי עם התלמידים בסנגהה:

איך נעים בתווך הזה של הורות לילדים בוגרים?

כי הרבה פעמים אנחנו ממשיכים להחזיק בתפקיד הישן של "אמא" או "אבא".
זה שמייעץ.
שמנסה לסדר.
שמגן.
שיודע מה נכון.
אבל הילד שמולנו כבר אינו ילד.
וכשאנחנו ממשיכים להשתמש בתפקיד הישן מול אדם בוגר, משהו ביחסים מתחיל להסתבך.

ופה בעיניי נמצא תרגול מאוד עמוק:
להפסיק לדעת מראש מה התפקיד שלי כאמא או כאבא, ולשאול בכל פעם מחדש:
מה התפקיד שלי כרגע?

כי ברגע אחד התפקיד שלי יכול להיות רק להקשיב. בלי עצה. בלי פתרון.
ברגע אחר ,לומר משהו.
ברגע שלישי, לשלוח הודעה, לחבק, להיות שם.
ולפעמים התפקיד הכי קשה הוא דווקא לא לעשות דבר.
לסמוך עליהם.
להישאר מרחוק כשאנחנו רואים אותם בכאבם, ולהמתין.
לפנות להם את הדרך לחיות את החיים שלהם.
אנחנו לא מפסיקים להיות הורים כשהילדים שלנו גדלים.
אבל אולי אנחנו כן נדרשים להסכים לכך שההורות שלנו תשנה צורה.

מסקרן אותי,
מה הכי קשה לכם במעבר הזה מול הילדים הבוגרים שלכם?

Address

HARARIT
Hararit
2019300

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when שרון חסיד אדמוני - My true nature posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to שרון חסיד אדמוני - My true nature:

Shortcuts

Share