03/12/2025
תמות כבר!" - כשהורה מגיע לקצה עם ילד אובדני
כמו כולם, גם אני צפיתי ב"מקום שמח". אני רוצה לשפוך אור על התופעה של האובדנות - וחשבתי שנכון לשים אור על תופעה שפחות ראיתי שהתייחסו אליה בדיונים על הסדרה.
הסצנה שישבה אצלי
בסצנה אחת, שישבה אצלי הרבה זמן, אנחנו רואים את ורד ונעמי בחדר השינה. ורד מנסה לנחם את נעמי אודות האכזבה מיותם ומכך שתאלץ לעשות ניתוח. בשלב מסוים, ורד מתחננת לנעמי שתבטיח לה שהיא תעבור את הניתוח. נעמי ממשיכה לבכות ולא מבטיחה. ואז ורד - הבת - נכנסת לטראנס שלם של ייאוש מוחלט ומתפרצת: "לי באופן רישמי לא אכפת ממך יותר, מבחינתי תמותי היום. ילדים, הולכים הביתה, סבתא רוצה למות."
אני רואה את זה לא מעט בקליניקה שלי. הורה שמתפרץ ואומר בגרסה זו או אחרת "תמות כבר. לא יכולים יותר."
לא פעם התסכול של ההורה מתרחש אחרי שהוא מנסה בכל כוחו שהילד יתן סימן כלשהו שיהיה בסדר, משהו שירגיע אותו. הילד בחושיו הדקים קולט את זה, אומר אמירת יאוש ופסיביות - ואז ההורה מאבד את זה.
הטעויות שקורות אחרי
הורה שמתפרץ על הילד שלו - דבר שהרבה פעמים רק מחמיר את המצב. ואחר כך ההורים מרגישים יותר אשמה ושיפוטיות על ההורות שלהם, וזה רק מייאש ומוריד אותם יותר.
הטעות הגדולה היא לשמוע על התנהגות כזו של הורים במנותק מהסיפור הכללי שלהם ולדבר על הורים "לא מכילים", שיפוטיים, ביקורתיים או עם בעיות בכעס - ולעיתים אף להגדיל לעשות ולראות בכך את ההוכחה לבעיות הקשות של הילד.
אבל זה מפספס כאן בענק.
אי אפשר להתבונן על התנהגות של הורה בלי להתייחס לקונטקסט הקשה שהוא נמצא בו.
דמיינו את המצב: חודשים של פחד מתמיד. לילות ללא שינה. בדיקה אם הילד עדיין נושם כל כמה שעות. התלבטויות אינסופיות האם לקחת את הסכינים מהמטבח. פחד מכל הודעה שלא נענתה. והרגשה שאתם כבר לא מכירים את הילד שלכם.
השילוב הנוראי של פחד שמלווה אותך כל הזמן, אשמה לצד חוסר האונים - זה מתכונת בדוקה לשלב "תמות כבר".
איך לתקף את הרגשות הבלתי נסבלים
כדי לתקף צריך להיות בעמדה אמיתית של הבנה של הכאב ואתגר האנושי שעומד בפניו.
ככה אני מלמדת מטפלים לתת תיקוף בנסיבות האלו:
התחברות למקום האנושי - לנסות לזכור את המצבים שבהם אתם הייתם בקצה היאוש, חוסר האונים והתלות שלכם באחר. להיזכר בזעם או באימפולסיביות שעלולה להתעורר. כולנו היינו שם. כולנו מכירים את הרגע הזה שבו הגוף והנפש כבר לא יכולים יותר.
לעזור להורה לא לדבר על עצמו במונחים של "זבל של הורה", או "הוא יתאבד בגללי" או "אני כישלון גמור" - כי זה רק מחמיר את המצב.
במקום זה, לעזור להורה לומר משהו שישקף את מה שהוא מרגיש כלפי עצמו אבל לא "יקבור" אותו עוד יותר ביאוש וחוסר תקווה:
"היה לי רגע קשה. הגבתי בדרך שלא הייתי רוצה. זה אנושי, וזה מובן, וזה לא אומר כלום על מי שאני כהורה. עכשיו אני רוצה ללמוד איך לעשות זאת אחרת בפעם הבאה."
מה משפחה כזאת צריכה?
היא צריכה עיניים טובות. היא צריכה מנהיגות שמחד תבין ותתן תקווה ומאידך תסייע להם לעבור את התקופה הזאת בשלום, ותצייד אותם במיומנויות יעילות שיוכלו לסייע להם ללוות את ילדיהם בלי להחמיר את המצב.
מה נותן תקווה
מה שנותן לי תקווה זו הידיעה שיש טיפולים שבאמת יכולים לעזור. בואו תהיו מהמטפלים שבאים מצליחים לעזור למטופלים ומשפחות בנסיבות קשות.
הקורס שלי של DBT יעזור לכם לעזור לפרטים ולמשפחות שעומדים מול המאבק הזה
רוצים להיות אלו שיכולים לעזור לילדים ולמשפחות האלו? זה הקורס בשבילכם.
