Moran Avni- Create & Capture

21/10/2026

תייגי חברה שעל טייס אוטומטי, אומרת "כן, בטח!" לכולם ואז לא זוכרת למה
וחברה שחיה בקצב משלה ואומרת "לא" קודם, ורק אחר כך מקשיבה
ואל תגידי מי זאת מי😏

רגע ברצינות'

הרבה מאיתנו מתפקדים מצוין. עומדים ביעדים, עונים לכולם, ממשיכים קדימה. ובכל זאת, לפעמים משהו בפנים מרגיש רחוק.
והאוטומט? הוא לא האויב. הוא מה שעוזר לנו לתפקד. הבעיה מתחילה כשהוא הופך לאפשרות היחידה, גם כשהצרכים שלנו כבר השתנו.
בקרוסלה הזאת ריכזתי 5 סימנים שהאוטומט כבר לא משרת אתכם. אם זיהיתם את עצמכם באחד מהם, זה לא אומר שמשהו לא בסדר. זו הזמנה לעצור לרגע ולבדוק.
כי לא צריך לצאת מכל האוטומטים. צריך להחזיר לעצמנו את האפשרות לבחור.

כמה מהימנים האלו זיהיתם על עצמכם?

אם אתם רוצים להתחיל דרך להרחיב את האפשרויות מעבר לאוטומט
שלחו לי הודעה🤍

10/10/2026

בואו נדבר על זה.

צחוק בצד
להתקף חרדה יש הרבה צורות
והיום זה הרבה יותר נפוץ ממה שאנחנו מתארים לעצמנו
במיוחד ב...ארצנו הייחודית

אני מוצאת שהומור על היפים ונשימה זה מבורך
אבל אחרי כמה פעמים שאני נתקלת בתופעה המתפלאת "מה ... אבל איך זה קורה אם את מנחה לנשימות?" ועוד כל מיני הערות גם אם לא מדובר בהתקף חרדה

השיא היה באמת בשבוע שעבר ביום שהיה מציף וקשה כנראה שלכולנו , ב7 לאוקטובר, ובסיטואציה שבה כבר החזקתי והכלתי הרבה לא יכולתי להחזיק יותר
דווקא בנקודה הזו קיבלתי עקיצות בוטנים לא נעימים ש"מזכירות" לי לנשום, הבנתי שרואים עליי את המצוקה אבל הרגשתי שזה לא נאמר באכפתיות, זה נאמר בעוקצנות
זה נאמר עם רצון "להחזיר"

זה בדיוק היה הדחיפה האחרונה לשחרר את ההתקף, הרגשתי אותו מגיע כמו גל , בהתחלה הידיים רועדות, הטמפרטורה בגוף עולה ופעימות הלב

בפוסט נפרד אשתף איך פעלתי באותם רגעים ואיך השתמשתי בכלי שרכשתי בדיוק למצבים האלו
אני לא יכולה להעיד שהתקפימחרדה זה דבר תדיר אצלי אבל למען האמת גם לא נדיר
הצלחתי לרווח ולהתגבר בעזרת הכלים שרכשתי כמטפלת
ואני ממש רואה הבדל באיכות החיים שלי בזכות הידע הזה
ולכן אני לא צריכה להיות מטפלת של מישהו בשביל להגיד לו או לה לנשום, ואני מבינה שזה נהיה כפתור לעצבן אחרים
למען האמת גם אותי זה יכול לעצבן מאוד - כשזה בא עם כוונה לעקוץ ולעצבו
אבל כשאני מרגישה מישהו לידי בכוונה לתמוך בי אומר לי את זה הלב שלי

01/10/2026

יש בתוכי סערה.

והבוקר, אחרי המון זמן שלא קמתי לזריחה, זכיתי במתנה.

התעוררתי ב־5:37.
ביום שבו יכולתי לכבות את כל השעונים ולחזור לישון.

גללתי בפלאפון, קצת ברחתי ממה שהרגשתי,
התלבטתי אם לקום או לחזור לישון
והמשכתי לגלול....
ואז, ב־6:31, שלוש דקות לפני הזריחה,
ראיתי את האור הראשון מבצבץ בין העננים.

"אולי בכל זאת?"

זרקתי על עצמי משהו, נכנסתי לאוטו ונסעתי.

והנה היא הייתה שם.
סבא שמש. 🌞

ישבתי.
נשמתי.
הודיתי.
ושמתי טיימר לעשר דקות של מדיטציה.

היו רעשים.
מישהו צעק לכלבה שלו.
היו הפרעות מכל כיוון.

אבל החלטתי:
עשר דקות אני נשארת.
בתוכי.

ואז התחילו הטיפות.

אחת.
ועוד אחת.

והגשם התחזק.

ואני עדיין שם.
מרגישה את הטיפות על הגוף,
ומרגישה את מה שקורה בתוכי.

עד שאמרתי:
זהו.

פקחתי עיניים, הודיתי,
וחייכתי לעצמי:

"טוב...
אז איפה ומתי הקשת?"

לא עברו עשרים צעדים.

והיא הופיעה.

ענקית.
שלמה.
בתוך הגשם.

וברגע הזה הלב שלי פשוט קפץ.

אני עומדת בגשם,
עם פנים נפוחות משינה,
ומודה על רגע כל כך פשוט של אושר.

כי אולי לא צריך לחכות שהסערה תיגמר
כדי לראות את הקשת.

אולי לפעמים,
היא נמצאת שם דווקא בתוכה.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב על הבוקר הזה.

אבל בינתיים,
אני נותנת לזה לשקוע.
לתפוס מקום בתוכי. 🌈

11/09/2026

09/09/2026

06/09/2026

בשנים האחרונות אני מגלה שוב ושוב עד כמה שינוי אמיתי לא תמיד נראה או מרגיש כמו שינוי גדול.

לפעמים זה רגע קטן.

תגובה שפעם הייתה אוטומטית — והפעם עצרתי רגע.
משהו שפעם הייתי חייבת להחזיק — ופתאום יכולתי לשחרר.
דפוס שחזרתי עליו בלי להבין למה — ופתאום הבחנתי בו בזמן אמת ובחרתי אחרת.

והרגעים האלה, הקטנים לכאורה, התחילו להצטבר.

לאט לאט הבנתי שאני לא רק "משנה הרגלים".
משהו עמוק יותר משתנה בדרך שבה אני מסתכלת על עצמי, על המשפחה שלי ועל הדברים שאני נושאת איתי.

דרך העבודה שלי עם קונסטלציה משפחתית התחלתי להסתכל אחרת על הסיפור שממנו באתי.

על הכאבים שעברו במשפחה.
על הדברים שנשאו הדורות שלפניי.
על המקומות שבהם, בלי לשים לב, אולי ניסיתי להמשיך משהו שכבר לא היה שלי להמשיך.

אבל גיליתי גם את הצד השני של זה.

כי אנחנו לא יורשים רק כאב.

אנחנו יורשים גם כוחות.
אהבה.
חוכמה.
יכולת.
חיים.

והשאלה שהתחילה לעניין אותי היא:

מה אני רוצה לקחת איתי מהסיפור הזה — ומה הגיע הזמן להניח?

מתוך החוויה הזאת יצרתי את "הַתְּמוּנָה שֶׁיָּרַשְׁתִּי".

סדנה שבה נשתמש בקונסטלציה משפחתית ובתמונות מן העבר כדי לעצור לרגע, להסתכל על מה שהגיע לפנינו, ולבדוק איך אנחנו רוצים להמשיך מכאן.

ובסוף תצאו עם חוזה משפחתי חדש.

אני לא יודעת בדיוק מה כל אחת ואחד יפגשו שם.
וזה גם חלק מהעניין.

אני רק יודעת כמה משמעות יכולה להיות לרגע שבו משהו שהיה כל כך מוכר פתאום נראה קצת אחרת.

וכמה שינוי יכול להתחיל דווקא משם.

1.10 | "הַתְּמוּנָה שֶׁיָּרַשְׁתִּי"
📍 Waterdance הכפר הירוק רמת השרון
⏰ 20:00-22:00 .

אם מסקרן אתכם לבדוק את הסיפור שממנו באתם, ואולי גם את מה שאתם בוחרים לקחת ממנו הלאה —
אני מזמינה אתכם לבוא.

לפרטים והרשמה — כתבו לי בתגובות או בפרטי 🤍

13/06/2026

אני לא תמיד מתמידה

יש תקופות מאתגרות שבהן אני משתמשת בכלים שרכשתי לאורך הדרך כדי לשמור על איזון, לשמור על עשייה, לשמור על הנפש עם חיי היום יום המגוונים בארצנו הקטנה והייחודית
וחיים כאישה עצמאית ששינתה את חייה מקצה לקצה ,
בכללי אני אישה שחיה שינויים בתדירות גבוהה

ואני מזהה שהחזרה לעצמי, חזרה לאיזון היא תרגול מתמשך
אני לא מתחילה מהתחלה , וגם לא מאיפה שעצרתי
אני פשוט מתחילה, שוב.
אני נזכרת
מה עושה לי טוב, מה תומך בי
מה מאפשר לי להרגיש יותר אני, יותר מחוברת
החזרה להרגלים מיטיבים לגוף ולנפש
כאלו שחררתי , חוויתי, הרגשתי את ההשפעה שלהם
הם היזכרות
וכמו ספירלה
אני מייחלת שלאחר הפסקה ממושכת
הספירלה תתרחב
והתנועה תמשיך ותטיב

החזרה לתוך, החזרה לפעימה
החזרה הביתה להקשיב
ולהוציא את הקול.

לאט לאט - מכבדת ולומדת אותי ואת הקצב שלי

18/05/2026

להבין שכנראה תגיע נקודת שבר או קריסה -
זו לא פסימיות.
זו מודעות.

לפעמים הגוף שלנו מחזיק הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ,
וכשמגיע רגע שבו מערכת העצבים מרגישה שסוף־סוף בטוח להרפות - דברים מתחילים לצוף.

זה יכול לקרות אחרי תקופה אינטנסיבית, מעבר, שינוי גדול, חזרה הביתה או פשוט כשנגמר מצב ההישרדות.

ומתוך ההיכרות שלי עם המקומות האלה, אני מאמינה שככל שאנחנו מבינים את עצמנו טוב יותר - ככה אנחנו יכולים לרכך את החוויה.
לא להיבהל ממנה, לא להדחיק אותה, אלא להכין לעצמנו קרקע טובה לעבור אותה בתוכה.

עוגנים, תמיכה, טבע, נשימה, מרחב בטוח, פחות עומס, אנשים שאפשר להיות אמיתיים לידם - כל אלה יכולים לשנות משמעותית את הדרך שבה אנחנו פוגשים תקופות רגישות. 🤍

וזה גם חלק גדול מהמרחבים שאני יוצרת ומחזיקה בטבע -
מרחבים שמאפשרים לעצור רגע, לנשום, להרגיש, ולפגוש את עצמנו בלי הצורך להחזיק הכל לבד.

ואני ממש אשמח שתרשמו בתגובות
מה העוגנים שעוזרים לכם בימים קשים?
אולי דווקא התגובה שלכם תהיה השראה או תמיכה למישהו אחר שיקרא כאן.

שמרו את הפוסט לימים רגישים
ושלחו אותו למי שצריך את התזכורת הזאת עכשיו. 🤍

#אקותרפיה #פוטותרפיה #משבר

05/05/2026

לפעמים זה באמת רק עניין של זווית.
אם זה פגש אותך — תשמרי לך לרגעים שבהם הכול מצטמצם, או תשלחי למי שצריך רגע שמרחיב🌿

03/05/2026

"זה כלי שקיבלתי מהמפגשים שלנו, אני מצליחה ליישם אותו, ואני ממש מרגישה שהוא תומך בי בזמן אמת."

זה משפט שחוזר כל כמה מפגשים מאישה מהממת שאני מלווה כבר מעל שנה וחצי.

היכולת להתרחק רגע, להסתכל על הסיטואציה מעוד זווית - מלמעלה, מרחוק, מהצד -
ופתאום לקבל עוד פרספקטיבה על אותה סיטואציה שלפני רגע הייתה כל כך מתסכלת.

העולם מרגיש מצומצם, אין אפשרויות…
ואז משהו נפתח.

אני אוהבת לקרוא לזה "הזום אין והזום אאוט".
אולי כי אני מגיעה מעולמות הקולנוע.

היכולת הזו מאפשרת לנו לראות את התמונה הרחבה יותר.
ופתאום משהו שראינו מכל כך קרוב, שהרגיש כמו האופציה היחידה, הדרך היחידה -
נפתח לעוד כל כך הרבה דרכים ואפשרויות עבורנו.
ואני גם אגיד
לפעמים זה יכול להיות מנגנון הגנה.
כזה ששומר עלינו… אבל גם מרחיק אותנו מהתמודדות.

ובתנועה הזאת - בין זום אין לזום אאוט
נוצר מרחב חדש.
מרחב שיש בו גם ביטחון… וגם אפשרות.
ואת זה בדיוק אנחנו מתרגלות במפגשים
איך לא להישאב רק לתוך הסיפור,
ואיך לא לברוח ממנו,
אלא להיות בתנועה מודעת בתוכו.
ללמוד להחזיק את עצמך גם כשקשה,
ולפתוח עוד אפשרויות כשנדמה שאין.
אם את מרגישה שאת רוצה כלים פרקטיים שתוכלי להשתמש בהם בזמן אמת,
ולהתחיל לחוות יותר מרחב, בהירות ונשימה בתוך הסיטואציות שלך
מוזמנת לכתוב לי בפרטי 🤍
או להשאיר תגובה ואשלח לך פרטים ✨

#ליוויאישיבטבע #פוטותרפיה #פוטוטבעתרפיה