21/06/2026
מאמר קצר שכתבתי למטפלי רפואה משלימה, בנושא עידוד מטופלים:
באחת מקבוצות המטפלים מתקיים היום דיון על משפטי עידוד ו"מוטיבציה" שמטפלים אומרים למטופלים.
מהצד של המטופלים - אנשים מספרים על התחושה של מטופל שנמצא בכאב ובסבל, ומטפלים מנסים "לעודד בכוח".
מהצד של המטפלים - הם עונים שדווקא כשמטופל נמצא למטה, חשוב להם לתת תקווה ולהרים אותו, ולכן משפטי עידוד.
איך זה בקליניקה שלכם?
מעניין אותי שנפתח על זה דיון.
אין כאן תשובה נכונה או לא נכונה, כל מטפל נוהג אחרת בקליניקה שלו.
אני רוצה לדבר על הקצה של התופעה, שנקרא "חיוביות רעילה".
קודם כל - מה זו חיוביות רעילה?
מצאתי הגדרה שטובה בעיניי במכון טמיר:
" חיוביות רעילה (Toxic Positivity) היא אמונה או דפוס התנהגות שבו נעשה שימוש מופרז ומוכלל בחשיבה חיובית בכל מצב, תוך התכחשות, מזעור או ביטול של רגשות קשים או לגיטימיים. במקום להציע נחמה אמיתית, היא כופה אופטימיות שמונעת עיבוד".
איך זה נשמע בקליניקה?
מטופל/ת משתפים ברגש / חוויה / מחשבה קשה, והמטפל/ת מגיבים ב:
"יהיה בסדר".
"הכל מתהפך לטובה".
"את תראי שהכל יסתדר עם הזמן".
"אתה צריך להודות על מה שיש".
"כשתתבגרי את תצחקי על התקופה הזו".
"קצת פרופורציות, יש מי שסובל יותר, נכון?"
"זה יעבור".
"קטן עליך!".
לא, לא הכל מתהפך לטובה בחיים. לא, לא הכל מסתדר.
לא תמיד יש החלמה מלאה מפציעות גוף או נפש.
לאדם שסובל, זה לא משנה שיש אחרים ש"סובלים יותר" - כואב לו! כואב לו נורא! זה לא קטן עליו, זה מרגיש ככ גדול עליו - שהוא בא לטיפול! אם זה היה קטן עליו, הוא היה מסתדר לבד, נכון?
באותם רגעים בהם מטפל מציע חיוביות מוגזמת, אצל המטופל נוצרת תחושת זרות. הוא מרגיש שלא מבינים את עומק הכאב שלו.
נפתח פער בקשר הטיפולי: המטופל מביא את הכאב שלו, והמטפלת מדברת על זה שזה יעבור. המטופל מרגיש לא מובן, וממשיך לשקוע אל תוך הרגש הקשה, והמטפלת עוד יותר מדברת על העתיד המזהיר שמחכה לו, והדינמיקה הזו לא מייצרת ריפוי.
לפני שאכתוב למה לדעתי זה קורה בקליניקות שלנו, אני רוצה לכתוב מה אפשר לעשות אחרת.
עמדת המוצא שלי היא שכל מה שעולה בנו הוא חלק מהחוויה האנושית. אין רגשות טובים / רעים, ראויים / לא ראויים וכו'. יש אולי רגשות נעימים יותר ונעימים פחות, אבל לכל רגש מהקשת הרגשית יש מקום ותפקיד. כל כאב רגשי (ופיזי) - זקוק להכרה כדי שיוכל להשתחרר ולחלוף.
כשמטופל מביא תוכן קשה לטיפול - האם נוכל לכמה רגעים פשוט לשהות עם הרגש? להיות רגע עם הסבל, עם הכאב, עם מה שיש. אנחנו ככ עסוקים בלהימנע מלחוות רגשות כואבים, שאנחנו כל החיים בבריחה ובהימנעות.
השהיה ברגש קשה, בחוויה לא נוחה, בנוכחות מיטיבה ותומכת של מטפל/ת - יש בה משהו מרפא. גם אם המטפל לא אמר דבר - משהו קורה לסיפור שלי כשמישהו אחר שומע אותו (דליה פנחסי).
כשיש עוד מישהו שעד לסיפור שלי, משהו בנפש שלי יכול להרפות קצת מהאחיזה בו. לא צריך להציע פתרונות, לא צריך לעודד בכוח. צריך להסכים לשהות כמה רגעים עם המטופל בתוך מה שהוא חווה.
הכלים הפשוטים של הקשבה, קבלה, חמלה ואמפטיה - הם כלי עבודה רבי עוצמה, שכל מטפל יכול לשכלל בעצמו. בעבודה פנימית, ואחכ בעבודה הקלינית.
הצפה רגשית היא גל שעולה, מגיע לשיא ויורד. להסכים לחוות את הרגש - זה דבר ש"מקצר" את משך הגל, לעומת בריחה והימנעות.
אנחנו יכולים ללמד מטופלים להקשיב למה שעולה להם בגוף, במחשבה וברגש, ולפני שעושים משהו - פשוט להיות עם זה קצת. להתבונן בזה, ללמוד את עצמם בסקרנות, להסכים להיות בזה ולחוות את זה במלואו.
זה יכול להיות מפחיד, וצריך "להתאמן" בזה, אבל למי שמסכים לחוות כל רגש שעולה יש הרבה פחות בריחה והימנעות בחיים (פחות לחץ פנימי, פחות התמכרויות, פחות פגיעה עצמית, פחות התקפי חרדה ועוד).
אז למה זה קורה בקליניקה, כשנוצרת דינמיקה שבה מטפל מנסה "לכפות" חיוביות ואופטימיות?
אני חושבת שהצורך להראות שיש תקווה ברגעים קשים, הוא הרבה פעמים צורך של המטפל עצמו. תקווה זה משהו זר למטופל באותם רגעים.
המטפל נפגש עם תוכן קשה וסוער, חש אי נוחות מולו, ומנסה לנווט את השיחה למים רגועים יותר. זה המטפל שצריך להרגיע משהו בתוכו, אז הוא מדבר על תקווה ועתיד טוב, אבל המטופל לא נמצא בהפי אנד הזה עכשיו. ובאופן פרדוקסלי - המטפל מנסה להאיץ משהו, וזירוז תהליכים כזה לא תורם להחלמה, להיפך. המטופל יתחפר עוד יותר כי הוא מרגיש לא מובן.
אני מקווה שההסבר שלי ברור.
כמובן כל דיעה אחרת לגיטימית אף היא.
מה אתם אומרים? 🌷🙂
