אסתי פרידמן- פסיכותרפיסטית. טיפול רגשי במתבגרים ומבוגרים

01/04/2026

כל כך קשה לדבר על חירות, כשאנחנו צמודים לממ״ד, ודרוכים לצליל ההתרעות.
כשהלב שרוי בדאגה לצעירים לובשי המדים מעבר לגבול, ולאלה שנפגעו כאן, בביתם.

ובתוך כל זה, דווקא הבחירה האישית נעשית משמעותית יותר.
לא הבחירה במה שקורה לנו, לצערי זה בידיים של אחרים, אלא הבחירה איך אנחנו מתנהלים מול המציאות.
איך אנחנו מחזיקים את עצמנו בתוך חוסר הוודאות, ואיזה קול פנימי מוביל אותנו ברגעים האלה.

למשל, לבחור להישען ולא להישאר לבד.
לבחור ברכות כלפי עצמנו, גם כשאנחנו מותשים, או כועסים.
לבחור לסייע למישהו, לעשות משהו טוב לעצמינו בכל יום. גם אם נדמה לנו שזה עיניין קטן ולא משמעותי.

ואולי השנה, החירות שלנו היא היכולת דווקא
להחזיק בתקווה,
ולבחור שוב ושוב בחיים, גם כשהלב כואב.

מאחלת לכולנו חג שקט, מחזק ומלא תקווה. הלוואי שכל חיילינו באשר הם, יחזרו הביתה בריאים בגופם ונפשם, ונזכה לייצר גם שקט בתוכינו.
מחכה כבר לראות את הים מקרוב.

14/09/2023

השנה הזאת הוכיחה לי עד כמה לעיתים קשה להתעלם מהרעשים החיצונים. עד כמה קשה לעיתים למנוע מהכאוס החיצוני לחדור פנימה.
וכשהרעשים נכנסים הם מפריעים וכבר לא ברור מה נכון, מה כדאי לי ומה אני רוצה בכלל.

השנה הזו חידדה לי עוד יותר מתמיד, שהמצפן הפנימי שלי למרות הכול יודע מה נכון לי.
אם אדאג לאיי שקט בתוך החיים, כשיגרה, ואזכור לשאול את השאלות ולהקשיב פנימה, התשובות יגיעו .

07/08/2023

המלצה על הסרט הדוקומנטרי "ליל כלולות" (שודר ב yes ).

מה קורה בחברה החרדית, כאשר לאורך שנים מגדלים אותו ואותה להתרחק, שקשר, התבוננות ואפילו מחשבה אסורים בתכלית, שמגע הוא חטא. שחינוך מיני מחוץ לתחום ובערב אחד, אחרי שעות ספורות בלבד של הכרות שטחית, האסור הופך לא רק למותר כי אם למיצווה. החטא הופך לקודש.
כש"לו" מסבירים "יסיבירו לה כבר מה לעשות", ולה מסבירים "לו כבר יסבירו מה לעשות".

צפיתי היום בסרט של רחל אליצור, שהיא בעצמה בימאית חרדית, מוכשרת מאוד המביאה באופן אינטימי, מרגש וכואב נושא שחייב לדבר אותו. ליל הכלולות או לחלופין חינוך מיני במגזר החרדי.

באופן אמיץ, נאספו עדויות אותנטיות של גברים ונשים ששיתפו בתהליך כל כך אינטימי שעברו החל מהשידוך, החתונה, ההדרכה, חדר הייחוד וליל הכלולות.
חלק מהעדויות קשות עד מצמררות, ועשויות להוות טריגר נפשי, ולכן חשוב שהצפיה תהיה עם שיקול דעת אישי.

ברור לי שאיסוף העדויות בסרט שכזה, אינו מהווה מדגם מייצג, של כל אנשי ההדרכה שעוסקים בתחום "הדרכת חתן וכלה" וגם הדמויות לא מייצגות את כלל האוכלוסיה בנוגע לבורות בתחום המיניות שעלתה בסרט ועדיין מטריד ומעציב שעדויות כאלה קיימות ואי אפשר להכחיש אותן ובוודאי לא להתעלם מהם.

מתוך הכרות אישית עם חברים ומטופלים חרדים, ישנם גם סיפורים יפים ומרגשים על התאהבות, ריגוש והדרכה כנה אמיתית ופתוחה שהביאה לתחושה טובה ושלמה בליל הכלולות, יש גם את זה, ברור שלא הכול מגמתי וחד משמעי .

לשמחתי, במהלך לימודיי בטיפול מיני הכרתי אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית, ולתחום עניינינו כאן מהמגזר החרדי ואף מהמגזר הערבי שהם אנשים פורצי דרך שמאמינים שאפשר לשמור על מסורת מכובדת, ערכים, צניעות וענווה ועדיין לקיים חינוך ושיח על מיניות מיטיבה, כי רק אלה יסייעו בצמצום הטראומה המינית בליל הכלולות ואמן גם מחוצה לו.
ורק בינינו ולמען הכנות.... במגזר החילוני העבודה ממש לא הושלמה וישנה עדיין דרך ארוכה לעשות בתחום החינוך המיני ומניעת פגיעה מינית.

מקווה שהסרט יגע ויגיע לנפשות שעוסקות בתחום, בכדי להמשיך ולהביא בשורה חדשה גם בקהילות שמרניות. לכו לראות.

בשורות טובות, אסתי

31/07/2023

******אזהרת טריגר*******

היו היתה פעם ילדה קטנה שגרה עם אימה ביער קסום ומופלא.
כולם קראו לה כיפה אדומה.
יום אחד, אפתה אמא של כיפה אדומה עוגה לסבתא, אשר חיה לבדה במעבה היער.
"כיפה אדומה" אמרה לה אמא "לכי אל סבתא והביאי לה את העוגה, אבל לכי ישר, רק בשביל, כי ביער גר זאב רשע".

כל המבוגרים שבינינו הכירו את אגדת העם "כיפה אדומה", סיפור האימה על הילדה הקטנה שיורדת מהשביל, מדברת עם הזאב ובהמשך נבלעת יחד עם סבתה ע"י הזאב ולבסוף, ניצולה תודות לצייד האמיץ.

בהמשך, אמרו ההורים לי ולבנות גילי לא ללכת אחר גבר שמציע לך סוכריות.
לא ממש הסבירו למה ומה יכול לקרות, אך הסכנה שדמיינתי בראש היתה בד"כ שירביצו לי או יחטפו אותי.

שנים רבות אחר כך, הבנתי למה הכוונה. מי הוא אותו זאב מסוכן שיכול לטרוף את הילדה, ומה עשוי לקרות להולכת אחר איש עם סוכריות.
לא ממש דיברו איתנו, על פגיעות מיניות.

מאז כל הסטראוטיפים התנפצו, הזאב יכול להיות גם זאבה וגם הילד בסכנה להיטרף וממש לא רק "כיפה אדומה" ובכלל במרבית המקרים התוקף אינו אדם זר, ולכן לרוב הוא אינו אורב ב"מעבה היער", כי אם במקום שלכאורה אמור היה לספק את מירב הביטחון.

והנה, אני מתוודאת היום לחוק חדש. "החמרת ענישה על אונס על רקע לאומני". חוק שמכאיב לי ברמה האישית וברמה המיקצועית.

הכאב שאני פוגשת בחדר הטיפול, חוצה מגזרים, חוצה גילאים וחוצה מיגדרים.
האם הכאב של נערה שנפגעה ע"י סבה, נחשב פחות חמור אלמלא נאנסה ע"י בחור ערבי??
האם הצעירה שנאנסה בדירתה ע"י בחור איתו התחילה לצאת, גם כן חמור פחות ??
ומה לגבי הנער שנתן את מבטחו ברב הישיבה, אז כנראה הוא נחשב פחות?

פגיעה מינית היא פגיעה נפשית קשה שמשאירה חותם מצולק לשנים רבות.
כל אונס הוא פיגוע, לא משנה מי ביצע אותו.
חוק מקומם, מכעיס ובעיקר מכאיב וממש לא רואה את השורדים והשורדות של פגיעות מיניות.
החמרת ענישה לכולם!!

הזדמנות נוספת לומר...אל תישארו לבד. תמיד יש למי לפנות.

אסתי

11/07/2023

24/05/2023

*****לצד ההמלצה לצפייה, אני מצרפת אזהרת טריגר. הסידרה קשה מאוד לעיכול.******

צופה בסדרה אלף.
כותבת ומוחקת ולרגע לא מוצאת את המילים.
אני, שמילים לרוב קולחות וזורמות ממני בקלות. חסומה. קפואה.
צפיתי, הגוף התכווץ ותחושות גועל ובחילה התחלפו לסירוגין מול זעם ותסכול.
איך ייתכן שככה תפעל המערכת.
מערכת שיודעת, שרואה את הפגיעה ולא רק עוצמת עיניים, כי אם מקיימת מנגנון משומן היטב לשמירה, לטיוח, להפעלת כוח ואימה על המתלוננות.
סדרה אמיצה, שחקנים אדירים, והתוכן חובה, למרות הגוף הכואב.

את לא לבד, תמיד יש לאן לפנות.

07/05/2023

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת ?

האם ה"לא" הוא "לא"- ובאמת
אולי הוא רק "אולי", אך לא כעת,
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא", כל כך בחן
שהוא נשמע לי יותר מזמין מ"כן".

במשך שנים, כשנכנסתי ללמד בכישורי חיים מיניות ועסקנו בשאלת ההסכמה למיניות, הצגתי את השיר הזה שכתב דן אלמגור, בשנות ה60, ולכך מיד חיברתי את סיפור האונס בשומרת והקראתי בפני התלמידים חלקים נרחבים מפסק הדין של השופט מישאל חשין ז"ל.

רבים ורבות מנפגעי הטראומה המינית, בוחרים פעמים רבות לשתוק ולדכא את הצער, הכאב והבושה עמוק בתוך הנפש, יעל גרימברג ז"ל בחרה ללכת עם האמת שלה עד הסוף.
נלחמה במערכת החוק והמשפט, בקיבוץ, ונלחמה בחברה הישראלית שהחזיקה אז בתפיסות מעוותות "לא צעקת", "לא התנגדת", וכל שאלות "הלמה הלכת/התלבשת וכו'?" השיפוטיות שממשיכות גם היום לא לראות את הנפגעים והנפגעות.
על גבה של יעל ובזכותה שונה "חוק ההסכמה" ומאז שתיקה וקיפאון משמעותם כאי הסכמה. אם לא נאמר כן, המשמעות היא "לא".
החברה הישראלית והן מערכת החוק והמשפט עשתה מאז כברת דרך ועדיין יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. הן בענישה וההרתעה והן בטיפול ובשיקום.
בעקבות פסק הדין, דן אלמגור אף הוסיף בית לשירו, כדי שלא ישתמע לשתי פנים. "לא", זה "לא"!

כשהיא אומרת "לא", לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא.
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא" !

סליחה יעל, על הסבל שעברת לאורך השנים,
סליחה שרק בדיעבד ראינו את כאבך,
יהי זכרך ברוך.

04/05/2023

אתמול הוזמנתי להרצות על קשרי אחאות להורים עם ילד/מתבגר עם מוגבלות.
מצגת מוכנה, סרטונים מוכנים ואני מוכנה וממוקדת, כמה דקות מההתחלה, מסדירה נשימה מתחילה, הנה זה מתחיל לזרום לי, ואופס...את הסרטון לא שומעים.
אוקי, לנשום, לצאת, להיכנס שוב, להפעיל, עובד, יששש.
ההרצאה ממשיכה, המצגת לא עולה....נו באמת, מה עכשיו...מתנצלת, שניות של שתיקה, שנמשכו נצח מבחינתי, מנסה, לא עולה, משהו תקוע....שוב מנסה ושוב, בראש כבר רץ לי, עוד ניסיון אחד ואם לא הולך שחררי את המצגת, את יכולה לבד. מלחיץ, אבל יאללה תזרמי....אומרת לעצמי והנה, המצגת עולה שוב.
חזרתי לנשום חופשי...וההרצאה ממשיכה.
מה זה.... היה ??
מסימת את ההרצאה, פרגונים חמים נאמרים ונכתבים בתגובות. סוף סוף מפרגנת לעצמי על ההכנה של הערב הזה ועל ההתמודדות עם הלא צפוי.

קמה ליום חדש, וכעת, בבוקר שאחריי, דווקא עכשיו, כשהלחץ והמתח אחרי ההרצאה דועכים, וכל כך הייתי מרוכזת בלהיות בסדר ושהכול יעבוד...תשומת הלב שלי מופנית לאותם משפחות ששמעו את ההרצאה ואלה שלא היו וכעת מתמודדים ואלה שברגעים אלה ממתינים לתשובות לתוצאות הבדיקות או האיבחון. מה עובר עליהם?
על הלחץ, הכאב והצער שלהם עם רגע הגילוי וההבנה שהילד שלהם, האח/נכד/אחיין שלהם אחר. שונה.
על חוסר האונים והתסכול בהמתנה לאנשי המקצוע השונים ולמוצא פיהם שיפיח איזשהו אור.
על התהליך הארוך עד לקבלה וההשלמה עם המציאות והיכולת לראות אור, התקדמות, שמחה ואושר לצד הרגעים הקשים.
ועכשיו אני באמת מתרגשת על הזכות ללוות ולטפל ביחידים ומשפחות כל כך מיוחדות, במרכז טיפולי חם משפחתי וכל כך מחבק.
יום נפלא, אסתי

03/04/2023

להיות בחופש
כשאני חושבת על חופש, עולה לי לראש מחשבות על ים, טבע , מנוחה ופינוקים. שיחרור מכל המטלות והטרדות ורק להנות מהרגע.
אז חזרתי מחופשה בדיוק כזאת, ואכן היה המון, אגמים, וטבע אין סופי וגם מנוחה, אבל לא באמת התנתקתי ובסוף כל יום, התחברתי לחדשות והתעדכנתי במתרחש באחד הלילות אף התקשיתי להירדם ואכן עוד שבוע מורכב עבר כאן בארץ.
בהתחלה כעסתי על עצמי שאני לא מניחה לדברים ולא מתנתקת ולא נהנית מהכאן ועכשיו, ואז בחרתי לרכך ולקבל את זה. זאת המציאות וחשוב לי לדעת ואני רוצה להיות מחוברת למה שקורה כאן, ובאפשרותי לבחור ולמנן לעצמי את החשיפה ובכך להיות גם וגם.
בחרתי להתבונן בצורך הזה שחזק הרבה יותר בתקופה הזאת מבעבר, בהבנה וקבלה, ואם כבר לשחרר, אז לשחרר את השיפוטיות.
אז חופש אמיתי מבחינתי, כמובן ללא ביטול הצורך בביקורים במקומות נפלאים בעולם הוא להיות בחופש מול עצמי. בחרות אמיתית להיות מי שאני. להסתכל על עצמי במראה להיות שלמה פיזית ונפשית. עם הבחירות שעשיתי שחלקן היו טובות עבורי וחלקן פחות, עם הארועים שלא היתה לי שליטה עליהן וחוללו שינוי בתוכי, שלמה מול מה שאני מרגישה בכל רגע. בין אם זה כאב, תסכול, כעס, שמחה או אהבה. חמלה והתבוננות בעיניים טובות על עצמי.

חג שמח חברים, אסתי

08/03/2023

...מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

הוציאי עכשיו מגירות מליבך
ורוקני רגשות משומשים
אולי תמצאי את אושרך, את כוחך
שקברת עם הזמן בשנים....
(גלי עטרי וסגיב כהן)

כל אחת מאיתנו נושאת סיפור חיים,
כל אחת מאיתנו נושאת כאב עבר או התמודדות עכשווית.
התבונני פנימה לתוכך, מתי הקדשת זמן רק לעצמך?
מתי חיזקת, תמכת ואמרת מילים טובות, עבורך?
חשבי על הטוב בחייך, על מה שמסב לך אושר ולו הקטן ביותר, והוכירי עליו תודה.
נכון היום יום האישה, היזכרי בעצמך היום, רצוי גם מחר ואם אפשר גם מחרתיים. חיבוק לנשים היקרות בחיי.

08/02/2023

לוותר על הפרפקציוניזם

השאיפה להיות מושלמת, לעשות את הדברים באופן יותר טוב, למצוא את העבודה היותר טובה, להיות יותר רזה, אמא יותר טובה, מביאה אותנו פעמים רבות לתחושות תסכול וייאוש ולמרדף אחרי המושלם.
המרדף אחרי המושלם נובע מאותם קולות פנימיים שמנהלים אותנו. בגדול הקולות האלה אומרים לנו שאנחנו לא מספיק טובים ואם ננסה עכשיו כנראה ניכשל. חווית הכישלון, או ליתר דיוק רק המחשבה על כך מעוררות כאב גדול ותחושות של בושה ואשמה. "מה יגידו", "מה יחשבו עליי".
כדי להתמודד עם הקולות הפנימיים האלה, ישנם אנשים שנמנעים מהעשייה. "עוד לא", "אני עדיין לא מוכנה", "אני צריכה ללמוד עוד, "אני לא מספיק מקצועית" ויש עוד הרבה קולות כאלה. ההימנעות, נותנת הגנה ומרגיעה את החרדה מכשלון ואז לא ארגיש את הבושה. אז עדיף להימנע עד ש....
במסגרת הוויתור על הפרפקציוניזם, החלטתי להיזרק למים, כבר מזמן אני רוצה לצאת לאור עם הרצאות להורים על "איך לדבר עם מתבגרים על מיניות ולהישאר בחיים" . הרצון להיות הכי ...ויותר מקצועית, כי פחות מזה... זה הרי לא מתקבל על הדעת, הביא אותי להימנעות עד עכשיו וחשש גדול מכישלון. גם תזכורת לעצמי שהרי התנסיתי בכך בעבר ומול החומר אני מרגישה טוב ובנוח לא ממש עזר, ונמנעתי.
אז במסגרת הויתור על הפרפקציוניזם, החלטתי להיזרק למים. הוצע לי להרצות בפני הורים למתבגרים עם מוגבלויות והחלטתי שלזה אני לא מסרבת. בניתי מצגת יפייפיה שעימה ארגיש נוח, ארגנתי את המחשבות ויצאתי לדרך. אמרתי לעצמי, "בואי, מושלם זה לא יהיה, שחררי את זה. מה שעבד קחי לסיבוב הבא ותלמדי ממה שפחות עבד. הכול בסדר. הערך שלך לא קשור לאיך תצא ההרצאה הזאת". האמת, היה נפלא ונהניתי מאוד והתגובות של ההורים העידו שהיה משמעותי עבורם. מתכוננת לסיבוב הבא.

יום נפלא אסתי