10/09/2026
בשבועות האחרונים אני פוגשת פנים חדשות.
ילד אחד נכנס ומיד מספר הכול.
אחרת מסתכלת סביב ובודקת אותי.
יש מי שמגיע כי הוא רוצה עזרה
ויש מי שבכלל לא מבין למה ההורים החליטו
שהוא צריך להיות כאן.
ואני לא ממהרת.
לא ממהרת לשאול את כל השאלות.
לא ממהרת להגיע ל"קושי".
ובטח לא ממהרת לשנות משהו.
כי לפני שמטופל יסכים לספר לי מה כואב לו,
הוא צריך לדעת מי יושבת מולו.
אם אני אקשיב באמת.
אם אני אשפוט אותו.
אם מותר לו להגיד לי "לא יודע".
ואפילו אם מותר לו בכלל לא לרצות לדבר היום.
במפגשים הראשונים אנחנו משחקים.
לפעמים מציירים.
לפעמים מדברים על כדורגל, חברות, מיינקראפט או על משהו מצחיק שקרה בבית הספר.
ומבחוץ אולי נראה ש"עוד לא התחלנו לעבוד".
אבל מבחינתי -
זו כבר העבודה.
טיפול מתחיל הרבה לפני הכלים והטכניקות.
הוא מתחיל ברגע שבו מטופל מרגיש-
יש כאן מישהי שרוצה להכיר אותי,
לא רק את הבעיה שבגללה הגעתי.
ואולי
זה הדבר שאני מאחלת לעצמי גם בשנה החדשה בקליניקה. להמשיך לפגוש כל מטופל מחדש,
בסקרנות,
בסבלנות
ובקצב שלו.
שירית - איתך בשבילך🌷
