03/07/2026
במשך שנים הייתי בטוח שהבעיה שלי היא ההתמכרות.
רק הרבה שנים אחר כך הבנתי שההתמכרות הייתה הניסיון שלי לפתור בעיה עמוקה הרבה יותר.
מאז שאני זוכר את עצמי הסתובבתי בעולם עם תחושה שקשה להסביר במילים. תחושה שאני שונה.
לא שונה במובן הטוב של המילה, אלא אחר, לא שייך, זר ומוזר,
כאילו יש משהו שכולם קיבלו ואני פספסתי.
גם כשהייתי מוקף באנשים הרגשתי לבד.
גם בתוך המשפחה, גם במסגרות, גם עם חברים. תמיד הייתה בי התחושה שכולם יודעים איך להיות בעולם, ורק אני מנסה לפענח את ספר ההוראות של החיים.
לתחושת האחרוּת הזו התלוותה חרדה שקטה ובושה קיומית.
לא דיברתי עליהן. הן הפכו לסוד שלי.
לא סוד על משהו רע שעשיתי, אלא סוד על מי שאני.
הייתי משוכנע שאם אנשים יכירו אותי באמת, הם יגלו שאין בי משהו ראוי לאהבה. שיש בי משהו פגום, לא תקין, כזה שאי אפשר באמת לקבל.
אז למדתי להיות "בסדר".
למדתי להתאים את עצמי, לרַצות, להסתיר, להגיד את מה שנכון להגיד, להיראות רגוע כשבפנים הכול סער.
היום אני מבין שהמאמץ הבלתי פוסק להיות מישהו אחר היה מתיש הרבה יותר מההתמכרות עצמה.
ההתמכרות לא הייתה הבעיה. היא הייתה הפתרון שמצאתי.
לא פתרון טוב, אבל פתרון שנתן לי לרגע קצר מנוחה מהמאבק המתמיד בעצמי, בשימוש, לרגע אחד כבר לא הייתי צריך להעמיד פנים.
אחרי שנים של החלמה, ואחרי שנים שבהן אני מלווה אנשים שמתמודדים עם התמכרות, אני יודע שאם לא נוגעים בפצע הזה, ההתמכרות תמיד תמצא דרך לחזור. לפעמים כחומר, לפעמים כהתנהגות, ולפעמים היא אפילו הופכת לזהות של האדם.
כי כל עוד אני מאמין שמשהו בי לא ראוי, אמשיך לחפש כל דרך לברוח מעצמי.
למדתי שהחלמה אמיתית לא מתחילה רק כשמפסיקים להשתמש.
היא מתחילה כשאדם מפסיק להילחם בעצמו.
כשהוא מעז להראות את המקומות שהוא הכי מתבייש בהם, ומגלה שהאמת שלו לא מרחיקה אנשים. להפך.
דווקא שם מתחילה הקרבה.
זו אחת החוויות המרגשות ביותר שאני זוכה לראות שוב ושוב בקבוצות ובקליניקה.
אדם נכנס לחדר כשהוא בטוח שאם יספר את האמת שלו, ידחו אותו או שהתקרה תיפול על ראשו.
ולאט לאט הוא מגלה שהאמת לא מפרידה בינינו אלא מחברת אותנו.
היא מזכירה לכולנו שאנחנו הרבה פחות שונים ממה שחשבנו.
לקח לי שנים להאמין בזה, אבל היום אני יודע שהבעיה היא לא מי שאנחנו.
הבעיה היא שאנחנו נושאים לבד סיפור שגרם לנו להאמין שאין לנו מקום.
לפעמים אני רוצה לצעוק בכיכר העיר שיש דרך אחרת ושאפשר להחלים.
אני רוצה לומר אפשר ללמוד להרגיש שייכים.
אני חושב שזו אולי המתנה הגדולה ביותר שדרך ההחלמה נתנה לי.
כבר אין צורך להתאמץ להיראות "נורמלי". אין צורך להגיד תמיד את הדבר הנכון או להסתיר את מה שמתרחש בפנים.
לא בגלל שהפכתי לאדם אחר.
אלא דווקא בגלל שהעזתי להיות מי שאני.
וכשזה קורה, קורה עוד משהו.
כבר אין צורך להיאבק בעצמך.
וכבר אין צורך להשתמש.
עכשיו אפשר פשוט להירגע.
