28/05/2025
כמעט 15 שנים עבדתי כאורתודונטית בקיבוץ ניר עוז.
היום, בפעם הראשונה מאז השבעה באוקטובר – אזרתי אומץ וחזרתי.
הגעתי לעצרת לציון 600 ימים שהתקיימה בקיבוץ.
600 ימים של שבר, של תקווה, של ציפייה.
הצמרמורת לא עזבה אותי.
לראות את המרפאה שבה עבדתי – שפעם הייתה מקום של ריפוי – והפכה באותה שבת נוראית לבסיס של המחבלים.
היום היא כבר משופצת מבחוץ, אבל את הצלקת מבפנים – קשה לשקם.
נכנסתי לחדר האוכל. במקום צלחות על השולחנות יש עכשיו תמונה עם שם של חטוף או נרצח…
תיבות הדואר התלויות בכניסה לחדר אוכל – כל אחת עם מדבקה על גביה שבמילה אחת מספרת סיפור: נחטף, חזר, נרצח…
בלוח המודעות עדיין תלויות מודעות לאירועים שתוכננו לשבוע שלא הגיע…
הסתכלתי על הבתים – מדמיינת, מנסה להבין, ולו בקצת, מה עברו האנשים שחיו שם באותה שבת נוראית .
ישבתי על הדשא ברחבה מול חדר האוכל , שם התקיימה העצרת וראיתי קהילה שלמה שמחכה.
מחכה לבני משפחתה.
מחכה לצדק.
מחכה לחיים שהיו.
כמה נורא.
כמה אכזרי.
ועם כל זה – 58 חטופים שלנו עדיין שם.
אסור לשכוח.
אסור להפסיק לדרוש.
אסור להתרגל.
