09/09/2026
היא רק רצתה לצלם ציפורים. אני רק רציתי לשאול כמה שאלות.
היום הגעתי לנקודת תצפית לציפורים בפארק בהאנגג׳ואו.
עליתי לביתן קטן, ושם ראיתי אישה מבוגרת יושבת עם מצלמה וציוד מקצועי.
האמת? בהתחלה התלבטתי אם בכלל לגשת אליה.
צילום ציפורים הוא לפעמים זמן של שקט. אנשים באים לשבת, לחכות, להתבונן. לא רציתי להיות הישראלי שמגיע ומתחיל לחפור בשאלות 😄
אז שאלתי אותה אם אני מפריע ואם יהיה בסדר לשאול כמה שאלות.
היא חייכה ואמרה שכן.
וככה התחילה שיחה שלא תכננתי.
היא בת 80, ומצלמת ציפורים כבר יותר מעשר שנים. עכשיו, כשהיא בפנסיה, היא מקדישה לזה הרבה מזמנה.
היא מצלמת ב־Canon R5, ונוסעת ברחבי סין בעקבות ציפורים.
היא סיפרה לי על Baihualing ועל Xishuangbanna ביונאן, על Shanghai Dongtan בעונת הנדידה ועל Yancheng בג׳יאנגסו.
ואז גיליתי משהו שלא ידעתי: לדבריה, צילום ציפורים בסין כבר הפך כמעט לתעשייה.
יש מקומות שבהם צלמים מגיעים במיוחד לציפורים, ומקומיים מארגנים עבורם נקודות צילום, לינה, אוכל ושירותים — הכול סביב האפשרות לשבת ולחכות לרגע הנכון.
שאלתי אותה:
„אחרי כל השנים שאת מצלמת, איזו עצה היית נותנת למישהו שרק מתחיל?”
חשבתי שהיא תדבר איתי על מצלמות.
על עדשות.
על מהירות תריס.
על פוקוס.
אבל היא ענתה משהו אחר לגמרי:
„הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על התשוקה.”
היא אמרה שכאשר יש לך תשוקה אמיתית, אתה לא חושב על העייפות. אתה נוסע רחוק כדי לחפש ציפורים, מוכן להתמודד עם הקושי, להשקיע זמן וכסף — ופשוט ממשיך.
ופתאום כבר לא שמעתי אותה מדברת רק על צילום.
אמרתי לה:
„אני חושב שאני מבין אותך.”
כי מה שצילום הציפורים הוא בשבילה, במידה מסוימת הרפואה הסינית היא בשבילי.
גם אני עליתי על מטוס בישראל והגעתי עד האנגג׳ואו כדי לעשות השתלמות קלינית ברפואה סינית.
ואז משהו בשיחה השתנה.
היא התרגשה מאוד לשמוע שבאתי מישראל במיוחד כדי ללמוד כאן.
היא אמרה לי שמבחינתה יש בזה משהו כמעט לא צפוי: כל השנים היא הכירה את ישראל בעיקר מהמפה, מהטלוויזיה ומהחדשות — ופתאום יושב מולה אדם מישראל שהגיע עד סין כדי ללמוד את הרפואה המסורתית שלה.
היא דיברה בגאווה על הרפואה הסינית. על דיקור, כוסות רוח וצמחי מרפא. היא גם אמרה דבר מעניין: שלא תמיד אפשר להסביר את כל מה שקורה ברפואה הסינית באותה בהירות שבה הרפואה המערבית מסבירה מנגנונים — אבל מבחינתה, הניסיון של דורות והדברים שהיא ראתה גורמים לה להאמין מאוד בכוחה.
ואז הגיע רגע קצת פחות נוח.
שאלתי אם היא מוכנה לשלוח לי כמה מהתמונות היפות שהראתה לי, ואם יהיה בסדר לפרסם את השיחה שלנו לחברים וצלמים בישראל ביחד עם התמונות שלה.
ראיתי מיד שמשהו השתנה בפנים שלה.
היא עצרה.
חשבה.
ואמרה שהיא מעדיפה לחשוב על זה.
ואז היא הוסיפה:
„אני פשוט מעדיפה להישאר אנונימית.”
היא הסבירה שבסין היא למדה להיות זהירה. הבן שלה מזכיר לה שוב ושוב לשמור על עצמה, והיא הבטיחה לו שתעשה זאת.
לרגע הרגשתי אפילו קצת לא נעים שביקשתי.
אז אמרתי לה מיד:
אין שום בעיה.
את לא צריכה לתת לי כלום.
אני לא אפרסם שום תמונה שלך ולא אשתמש בשום דבר שאת לא רוצה.
עצם השיחה שלנו מספיקה לי.
ודווקא אז קרה משהו מעניין.
במקום שהשיחה תיסגר — היא נפתחה עוד יותר.
היא אמרה שגם לה לא נעים שהיא כל כך זהירה איתי, אבל שהיא חייבת להקשיב לבן שלה.
ואז היא אמרה:
„העולם גם גדול וגם קטן.”
דיברנו על סין ועל ישראל, על יהודים, על תרבות, על רפואה ועל בני אדם.
אמרתי לה שאני מאמין שלמרות המרחק בין המדינות, ולמרות הבדלים ואפילו מחלוקות, בסוף אדם פוגש אדם.
אנשים טובים קיימים בכל מקום.
וסיפרתי לה על מילה סינית שאני מאוד אוהב:
缘分 — Yuánfèn.
אין לה תרגום מושלם.
משהו בין גורל, קשר, וצירוף הנסיבות שמביא שני אנשים זרים להיפגש בדיוק במקום ובזמן מסוימים.
היא הסתכלה עליי ואמרה:
„באמת יש בינינו Yuánfèn.”
ולקראת הסוף היא אמרה משהו שלא ציפיתי לו בכלל.
היא אמרה:
„אני כבר בת 80. ואתה ישבת כאן ודיברת איתי כל הזמן הזה. למעשה, גם נתת לי חברה. ועל זה אני מודה לך.”
וזה היה הרגע שבו ה״ראיון״ נגמר מבחינתי.
כי כבר לא ישבו שם צלם ישראלי וצלמת סינית.
ישבו שני אנשים שנפגשו במקרה ליד כמה ציפורים.
⸻
והתמונה שאני מצרף לפוסט צולמה היום, בדיוק שם.
כשעברתי אחר כך על התמונות, דווקא היא עצרה אותי.
אנפה אפורה בתנועה, בדרך לאנשהו.
ומאחוריה אנפה לבנה, עומדת ומתבוננת.
אני יכול כמובן להגיד שזו בסך הכול תמונת ציפורים.
אבל אחרי השיחה הזאת קשה לי לראות אותה רק ככה.
אחת ממשיכה במסע שלה.
אחת כבר מצאה מקום לעמוד בו ולהתבונן.
ולרגע אחד קטן — שתיהן היו באותה תמונה.
אולי זה כל מה ש־缘分 צריך להיות.❤️
#ביןתורהלרפואה #גלרמרכזלרפואהמשלימה #האנגג׳ואו #סין #מסעבסין #טיוליםבסין #צילוםציפורים #צילוםטבע #צלמים #רפואהסינית #תרבותסינית #מפגשאנושי #סיפוריםמהדרך #缘分
