31/05/2026
אני חווה קושי בהקמת קבוצת תמיכה לסרטן. ולא בגלל שקבוצה כזו אינה נחוצה. נהפוכו, היא מאד נחוצה ומאד חיונית.
הקושי בהקמת הקבוצה הוא אמיתי וגם מוכר מאוד. לטעמי הוא מהווה את אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר בעולם הליווי האונקולוגי והריפוי התודעתי.
על אף שכל המחקרים המדעיים מראים שמפגשי שיתוף ותמיכה מפחיתים את מדדי הדלקת בגוף ומקלים על כאבים פיזיים ותורמים ישירות לתוחלת החיים וריפוי המחלה, בפועל, מתמודדי סרטן רבים נמנעים מהם ומגלים התנגדות חזקה להגיע ולהתחייב למפגשים.
כהרגלי, אני מחפש את הרציונל שמאחורי ההתנגדות הזו. אחרי הכל, כבר יצרתי מבנה ייחודי של "פרלמנט הסרטן" ועדיין, הוא לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים.
אולי זה אני? אולי משהו אחר?
בא לי לפתוח את זה כאן כי אולי תוכלו לשפוך אור בעניין.
אז הפרדוקס שאני מנסה להבין הוא מדוע מתמודדי סרטן נמנעים מקבוצות תמיכה? (למרות שהן מצילות חיים)
דבר ראשון, עולם הרפואה המודרני ובפרט תחום הפסיכואונקולוגיה, כבר מזמן אינו מטיל ספק בכוחם של מעגלי תמיכה ושיתוף. יש לא מעט מחקרים קליניים המוכיחים שוב ושוב כי למפגשים האלו יש השפעה ביולוגית ישירה על הגוף ועל המיינד. הם מפחיתים את הורמוני הסטרס, משפרים את תפקוד מערכת החיסון ומסייעים בניהול כאב ובתהליכי החלמה. ובכל זאת, כל מי שניסה להקים קבוצת תמיכה עצמאית למתמודדים, נתקל בחומה בצורה. קבוצות רבות נסגרות מחוסר היענות ומטפלים מוצאים את עצמם נלחמים כדי למלא חדר.
ובהמשך לאותו פרדוקס אני שואל מדוע מתמודדים חווים בדידות ומצוקה עצומה, אך מסרבים להגיע למקום שיכול להקל עליהם?
אני ממש מנסה להבין את התופעה ולכן גם לקחתי בעבר יעוץ אישי מאנשים בכירים ממני בענף הזה בכלל ומנחי קבוצות בפרט. אך דווקא פה, מרגיש לי נכון לצלול אל הפסיכולוגיה העמוקה ואולי הלא מדוברת של מתמודדי הסרטן.
הרי ידוע שברגע שאדם מאובחן, חייו נצבעים בצבע אחד - סרטן. הוא עובר מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה והוא מתחיל לדבר בשפה רפואית שכנראה לא הכיר לפני כן. כשהוא מגיע הביתה או נפגש עם חברים, הוא רוצה דבר אחד בלבד והוא לשכוח מהכל. הוא רוצה להרגיש אדם נורמלי, הורה, בן זוג או פשוט להיות נורמלי.
ההזמנה לפרלמנט הסרטן (או לקבוצת תמיכה אחרת) נתפסת בתודעה כעוד חובה רפואית. עוד מקום שבו הוא נדרש לעטות את גלימת החולה. מתמודדים אומרים לעצמם "אין לי כוח לשבת שעה וחצי ולדבר רק על המחלה, אני רוצה לחיות". אחד הפחדים הגדולים ביותר של מתמודד הוא המפגש עם חולים שנמצאים במצב קשה יותר ממנו. אדם שנמצא בשלבי החלמה או מתמודד בשלב ראשוני, חושש שביקור בקבוצה יפגיש אותו עם גרורות, גוף שמשתנה, אובדן שיער, כאב פיזי קיצוני או מוות חלילה.
לרוב המחשבה היא "הסטרס שלי גם ככה בשיא, אם אשמע על צרות של אחרים, זה רק יוריד אותי ויפגע בריפוי שלי". הם מעדיפים להסתגר במעין בועה הגנתית כדי לשמור על האופטימיות שלהם. וזה ממש מובן.
בשלבים מסוימים של המחלה, ההכחשה היא כלי חיוני שהנפש משתמשת בו כדי לא להתפרק. להגיע לקבוצת תמיכה פירושו להודות בפה מלא ש"אני חולה סרטן, המצב מורכב ואני צריך עזרה". עבור אנשים רבים, ובמיוחד בגילאי 40 עד 60 שנמצאים בשיא כוחם ושליטתם בחיים, קבלת עזרה נתפסת כחולשה. הם מעדיפים להאמין ש"הכל בסדר" ושהם יכולים לנהל את זה לבד. לרוב זה לא ככה. מתמודדים רבים בתחילת הדרך מוקפים בבני משפחה וחברים שמרעיפים עליהם אהבה ועזרה. הם מרגישים שאין להם צורך בקבוצה חיצונית. מה שהם מגלים רק בהמשך הוא את הבדידות שיש במשבר הרפואי הזה. אני קורא לזה "הבדידות שבחיבוק".
זה המצב שבו הסביבה אוהבת אך לא באמת מסוגלת להבין את הפחד הקיומי או את כאבי הגוף, דבר שמוביל בסופו של דבר למצוקה רגשית סמויה. אז קבוצת החכמים שגייסתי ייעצו לי כדי שקבוצה תצליח לפעול, היא חייבת להפסיק להיראות ולהישמע כמו קבוצת תמיכה קלינית. לכן השם של הקבוצה שהקמתי הוא "פרלמנט הסרטן". נכון שזה רק שינוי קוסמטי בשם אך זה אינו שינוי של מהות הקבוצה. דווקא אהבתי את הרעיון שהמעבר מ'קבוצת תמיכה לחולים' ל"פרלמנט" משנה את מאזן הכוחות.
חבר פרלמנט, בדיוק כמו אלו של בתי הקפה, הוא אדם ריבון, בעל דעה, שבא להתארח, לחלוק חוכמת חיים ולשמוע אחרים. הוא בפירוש אינו קורבן שזקוק לרחמים. קבוצה מצליחה היא כזו שלא רק "מקיאה" את הקושי אלא מתמירה אותו.
אני מביא איתי כלים שונים מעולמות הריפוי. שילוב של כלים מעולם התודעה ותת המודע, שינוי נרטיב, ריפוי עצמי, מדיטציות, דמיון מודרך, מיינדפולנס, הרפיות עמוקות מותאמות אישית וודיאלוג פנימי. כל אלו נותנים למשתתפים תחושה שהם יוצאים מהמפגש חזקים ומחוסנים יותר מכפי שנכנסו. וזה בדיוק מה שעבד בכל קבוצות התמיכה שעשיתי.
כמובן שכל המפגשים תמיד התקיימו במרחב חמים, זה יכול להיות בסלון ביתי קבוע או מזדמן. לפעמים שמנו מוזיקה רגועה ובכל מקרה דאגנו לאווירה שאינה מזכירה בשום צורה בית חולים.
אם הייתם בעבר חלק ממעגל תמיכה ויצאתם משם עם מועקה כבדה יותר מאשר כשנכנסתם, או שבא לכם להצטרף לפרלמנט, הטקסט הזה נכתב במיוחד בשבילכם.
רבים מהמתמודדים בגילאי 40 עד 60 מגיעים לקבוצות תמיכה ממוסדות מתוך רצון למצוא נחמה ומגלים מרחב שמנהל את המחלה במקום לנהל את הריפוי. הם מוצאים את עצמם בחדרים קליניים, מוקפים בשיח בלתי פוסק על בדיקות, תופעות לוואי ופחדים, ויוצאים בתחושה שהם טבעו בתוך סחלה של כאב ושל סבל שלא שייך להם. לא פלא שרבים מכם אמרו "לא תודה" והעדיפו להישאר לבד.
אבל הבדידות הזו, המצוקה הרגשית וכאבי הגוף והנפש לא נעלמים. אתם עדיין צריכים מקום שיבין אתכם, אבל מקום מסוג אחר לגמרי.
לכן הקמתי את "פרלמנט הסרטן" שהוא המקום שעושה בדיוק את ההפך. בלי כובע של חולה אלא עם כובע של ריבון. בפרלמנט שלנו אף אחד לא מסתכל עליכם כקורבנות. אתם מגיעים כבני אדם בשיא החיים, עם דעות, עם הומור ועם חוכמת חיים. בלי לטבוע בכאב ועם המון מיקוד בריפוי והחלמה.
תראו, אנחנו לא באים כדי "להקיא" קושי וללכת. המטרה של המפגש השבועי של פרלמנט הסרטן היא לייצר מרחב של ריפוי, הרפיה ושקט תודעתי, שפה משותפת שמעניקה כוח ומפחיתה את המתח והכאב הפיזי והרגשי.
זוהי הזמנה פתוחה לבוא ולהתארח. מותר לכם לדבר, מותר לכם רק להקשיב, מותר לכם לצחוק על הסיטואציות הכי הזויות ומותר לכם פשוט להיות. אם נפגעתם מקבוצות תמיכה בעבר, אם הרגשתם שהן מכבות אתכם במקום להדליק את האור, אני מזמין אתכם לעשות חוויה מתקנת.
בואו להתארח בפרלמנט. השפה היא אותה שפה, אבל הנרטיב הוא של עוצמה וריפוי.
אנחנו נפגשים פעם בשבוע באזור המרכז. הכיסא שלכם מחכה לכם.
רוצים פרטים נוספים?
דברו איתי 0526100754 ספי.
