18/08/2026
אם היו שואלים אותי לפני שנתיים מה זה גיל מעבר, הייתי אומרת גלי חום.
לא נראה להיט
אבל לא נורא. עוברים את זה.
לא ידעתי אז, כמה לא ידעתי.
לא ידעתי ששנתיים לאחר מכן אהיה מוכנה לתת לא מעט בשביל גל חום כזה.
כי גיל מעבר הוא הרבה מעבר לטרמוסטט שיצא מכיוון.
*אזהרת טריגר אובדנות*
סביב גיל 40 משהו התחיל להרגיש לי לא כרגיל.
כאבים. עייפות. שיכחה. פה ושם מצבי רוח. סחרחורות. כל פעם משהו אחר, לפעמים הכל ביחד.
ערימות של בדיקות לא גילו הרבה, אפילו לא כשחיברו לי מכשירים וחוטים במשך שבוע בו אושפזתי. והם ממש ניסו.
תסמינים באו והלכו אבל הכאב נשאר ובשלב מסוים הגיעה אבחנה. מזלטוב, קיבלתי פיברומיאלגיה. לפחות עכשיו יש הסבר לכל הבלגאן שעבר עלי ועל הגוף שלי.
האבחנה לקחה אותי כמה שנים קדימה, כי זה מה שזה ולפחות אפשר להפסיק לחפש ובשלב מסוים אפילו הצלחתי לחוות שיפור כמעט בלתי נתפס בכאב, דרך תהליך רגשי והייתי די מרוצה מעצמי.
ואז נהיה לי חם.
ממש. ממש.
יום אחד מישהו הבעיר לי מדורה בתוך החזה ושכח לכבות. שום מזגן ושום מקלחת קרה לא עזרו. אפילו להתלונן לא עזר.
בערתי.
הבנתי שזה גל חום , כי את זה קל לזהות, ובכל ספר כתוב מה זה אומר, בטח כשזה מגיע עם קשיי הרדמות ותסמינים קלאסיים, ואצתי אל רופא נשים כדי לקבל פתרון לדבר-גיל-המעבר-הזה שעשה לי חם ולא נתן לי לישון לילות שלמים.
הרופא אמר שזה מה שזה ונתן כדור שסידר את הטרמוסטט הפיזי.
אבל טרמוסטט רגשי יצא מכיוון.
התחלתי לרתוח, הפעם לא רק בפנים- גם החוצה.
כל דבר הציק. הכל הרגיז. פתחתי וסגרתי יום במצב קבוע של חוסר סבלנות שלא הכרתי.
פניתי שוב אל הרופא , שאמר לחכות. לתת לזה זמן. אני עם כדור שאמור לעזור אז סבלנות.
והוא רופא, אז וודאי יודע.
לא שהיתה בי סבלנות למשהו, אבל חיכיתי. כלום לא נרגע. להיפך.
חוסר השקט הפך לעצבים שפגשו את העולם ואת הילדים ואת בן הזוג, והרגשתי שאני מחריבה הכל ולא מבינה למה ומה קורה פה, ואיך זה שמרגיש שאין לי איך לעצור את זה. שאין לי שליטה עלי.
בכלל.
שוב פניתי אל הד'ר , ושוב קיבלתי מענה- תני לזה זמן, חכי שלושה חודשים נוספים, את עם כדור והשינוי יגיע.
ובזמן שנתתי לזה זמן , הגיע שינוי
דיכאון.
דיכאון שלא חוויתי מעולם.
בור שחור.
הרגשתי כאילו מפלצת עצבנית השתלטה על הגוף שלי ושוברת כל דבר טוב , בזמן שזרקה את מי שאני לתוך בור שאין ממנו יציאה, ולי עצמי אין שליטה על כלום ממה שקורה לי. המפלצת ניטרלה אותי ממני.
הבור השחור רק העמיק
היאוש מילא את הבור ואותי
כבר לא היה טעם לקום בבוקר
אין טעם לחיות
ממילא מפלצת לקחה לי את החיים. אין יותר סיבה להשאר כאן.
בערב אחד שבו נשאבתי, מצאתי את עצמי אוחזת חבילה ענקית של כדורים שיסיימו עבורי את הכל.
כבר ראיתי את העולם ממשיך בלעדיי.
נו, לא הפסד גדול.
מי יידע בכלל.
מי בחיים שלי
למי אכפת
לאף אחד
הרי מאז שאני בבור הזה ניתקתי קשר עם כולם. ממילא אני לבד. אין לי אף אחד בחיים שיודע מה קורה לי.
יום אחד איזה שכן רנדומלי ימצא אותי זרוקה פה, הרבה אחרי שמאוחר מדי.
אבל, רגע, הילדים שלי
רק כשראיתי בראש את הפנים של שלושת הילדים שלי
עצרתי.
לא אעשה להם את זה.
עבורם אני חייבת להצליח להשאר.
כדי להשאר אני חייבת עזרה. עכשיו. מיידית.
קבעתי תור לרופאת נשים חדשה. כזאת שהבינה, ששאלה ובדקה ועברה איתי על הכל, ומצאה כיוון חדש לטיפול. כזאת ששלחה אותי לבדיקות, כדי שתוכל להתאים לי טיפול אישי עם מעקב צמוד. כזאת שעזרה לי האמת.
ובעצם הצילה את חיי.
כיום אני מטופלת בשאיפה לשקם את מצבי הנפשי ולהגיע לאיזון. ויש עוד דרך לעשות.
מה שעצוב הוא שמה שעברתי לא היה חריג.
וכן היה שקוף.
בזמן שהתעלמו ממני או התייחסו אלי כמגזימה ודרמטית,
הייתי אישה בגיל המעבר שלא קיבלה מענה.
הסדרה 'חם לי קר לי' של ענת גורן בכאן 11, עליה שמעתי משותפי לפודקאסט 'אל עצמי' Meidad Pariente , עוסקת בדיוק בזה. בנושא השקוף.
יותר ממיליון נשים בישראל נמצאות בגיל המעבר, מרביתן סובלות מתסמינים, וחלק גדול מהן חוות פגיעה של ממש באיכות החיים- עד לכדי אובדנות ואישפוז פסיכיאטרי.
חוות תסמינים מפתיעים שאף אחד לא הכין אותנו אליהם, מענים מבוססי מחקרים שנויים במחלוקת, ומערכת בריאות שעדיין לא יודעת לתת מענה מספיק.
כי גיל המעבר הוא לא רק גלי חום.
הוא שינוי ועצירת ייצור הורמון שקשור ישירות למערכות חיוניות בגוף. היעדר ההורמון משפיע על הבריאות, העצמות, על מצב הרוח, על השינה, על הקוגניציה, על הסבלנות, על תחושת הזהות.
גיל המעבר הוא תקופה שבה הגוף עובר שינוי עמוק, לפעמים מורגש ולפעמים לא.
ולפעמים הנפש היא הקורבן העיקרי.
הדיכאון שחוויתי לא היה 'אני'
אלא אני אחרת, תוצר של שינוי ברכיב חיוני לגוף, תוצר של טיפול לוקה בחסר, שהביאו לתסמינים הקשים ביותר.
כאלה שכמעט עלו לי בחיי.
ואני משתפת את זה
כי זה חשוב
כי זה לא יכול להשאר שקוף
כי שמתי לי מטרה לסייע ככל יכולתי לאחרות, לא לעבור את מה שאני ואחרות עברנו.
כי מאז כשזיהיתי או חשדתי בתסמין, הפניתי מטופלות לבדיקות שסייעו להן להחזיר את החיים למסלול.
כי זה יכול לעזור.
כי אם את קוראת את זה ומשהו מזה מרגיש לך מוכר
אני רוצה שתדעי:
את לא מוגזמת. את לא דרמטית. הגוף שלך לא בוגד בך, הוא מבקש מענה. הוא מנסה להגיד לך משהו.
תפני לרופא שישמע אותך. לקבל טיפול שמותאם לך. לקבל מענה קשוב לתסמינים, ולא מענה לאקוני שמבקש ממך להמתין עוד שלושה חודשים, בזמן שאת שוקעת.
גיל המעבר הוא לא חולשה. הוא לא 'בעיה של נשים'.
הוא מציאות פיזיולוגית שמגיעה עם תסמינים אמיתיים שדורשים מענה אמיתי.
ואם את מוצאת את עצמך במקום דומה, אל תזלזלי בזה. זה יכול להיות סימן שמשהו יצא מאיזון.
לכי לרופא, תפני לרופא אחר אם צריך.
זה חשוב
את חשובה
תפני לעזרה
❤️
לינקים לתוכנית על גיל המעבר ולפודקאסט שגם בו נדבר על הנושא- בתגובות
