19/05/2026
יש לי דעה שונה.
ואני לא מתבייש בה.
אני חושב אחרת מרוב עולם הטיפול,
ואני שלם עם זה.
כשאדם פוגש כאב, מחשבות טורדניות, קיפאון
או כל מנגנון הישרדות אחר שמנהל אותו,
הוא מוזמן לפגוש את עצמו באמת.
להעמיק.
להרגיש.
וליצור אינטגרציה עם כל אותם חלקים שעדיין לא קיבלו מקום.
לעיתים קרובות אני שומע בעולם הטיפול קולות שקוראים להתמקד ב"יש",
בהודיה, בהצלחה, ובצורך "להתקדם קדימה".
וברמה מסוימת זה נכון.
אבל אם יש בתוככם חלק
שלא קיבל מקום,
שלא הרגיש שרואים אותו,
ושעדיין יושב קפוא בפנים,
הדבר האחרון שתרצו לעשות לו
הוא לגרור אותו קדימה.
מה שהוא באמת צריך זה:
שיראו אותו.
שיזהו את צרכיו.
שיאפשרו לו להיות.
ומתוך הנוכחות הזאת
נוצרת תנועה חדשה.
צורך שלא קיבל ביטוי
ימשיך לנהל את חיינו דרך מניפולציות, אסטרטגיות ומנגנוני הגנה.
ואפשר להשתמש בהכול כדי לברוח מעצמנו:
גם ברוחניות,
גם בהתפתחות אישית,
ואפילו בחיוביות רעילה.
אם אתם פוגשים מישהו שחווה כאב, דיכאון או מחשבות טורדניות,
ההצעה שלי פשוטה:
שבו איתו.
שאלו אותו לשלומו.
שאלו מה הוא צריך.
אמרו לו שאתם כאן.
גם אם אותו "מישהו"
הוא חלק פנימי בתוככם.
זו הדרך לריפוי אמיתי.
נוכח.
ישר.
עמוק.
זוהי דרכה של הספירלה.
זהו דרכו של הלב.
וכשהם נפגשים,
הכול מתחיל להפוך לזהב.
🌀💛
יש כאן הרבה אהבה עבורכם.
אם יש לכם שאלות או תהיות,
מוזמנים לכתוב כאן בתגובות.
ואם אתם מרגישים עייפים, לחוצים או עמוסים,
כתבו בתג�
