19/09/2026
וככה כולם נעלמו מהארץ.
אם נלך רגע מספר שנים אחורה, למאה השישית לפני הספירה, אחרי שנבוכדנצר מלך בבל החריב את ירושלים והגלה את רוב העם לבבל. או יותר נכון, מה שנשאר מהעם (ממלכת יהודה), לאחר פיצול של עשרת השבטים (ממלכת ישראל) שהוגלו ע"י אשור 135 שנים לפני כן.
באותה תקופה נשארה בארץ השארית של השארית של העם, אוכלוסיה דלילה, בעיקר של אנשים פשוטים ועובדי אדמה.
עם ביסוס שלטונו באיזור, הסכים מלך בבל שאותה אוכלוסיה תוכל לקיים רמה מסויימת של אוטונומיה, והוא בחר את גדליה בן אחיקם להיות למושל על היהודים המקומיים.
גדליה קרא ליהודים שנותרו בארץ, ולפליטים שברחו לארצות השכנות בזמן המלחמה, לחזור, לעבד את האדמה, ולחיות בשלום תחת השלטון הבבלי.
פתאום היה נראה שיש תקווה להמשיך ולקיים חיים יהודיים בארץ, גם אם ללא עצמאות מדינית.
"וַיָּשֻׁבוּ כָל-הַיְּהוּדִים, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה; וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ, הַרְבֵּה מְאֹד." (ירמיהו פרק מ, יב).
בנתיים, מצידו השני של הירדן, לא כולם התלהבו מהרעיון...
יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ (שם מעניין בצורה מפתיעה אתם מוכרחים להודות), יהודי ונצר למשפחת המלוכה של בית דוד, תכנן לרצוח את גדליה ולהשתלט על שארית העם בחסות מלך עמון.
אך אל דאגה, דבר התוכנית הזדונית של ישמעאל נודע אל ראש החיילים ביהודה, יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, שנשאר פעיל נאמן לגדליה. יוחנן מיהר להגיע עם שרי הצבא אל גדליה, והם סיפרו לו על התוכנית להתנקש בחייו.
היינו משערים שגדליה יודה להם על הידיעה, אך הכתוב אומר:
"וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם, גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם".
😯
יוחנן, לא ויתר. הוא נפגש שוב ביחידות עם גדליה וניסה למשוך בדש מעילו בכל הכוח. אם אתה תהרג, אמר יוחנן לגדליה, יהיה פה כזה בלאגן מבחינת הבבלים "וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה."
יוחנן אפילו הציע לגדליה תוכנית קונקרטית וחשאית, בה הוא עצמו, יוחנן, יסכן את חייו ויתנקש בסתר ביִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ. כך המזימה תיעצר, בלי שאף אחד לא יידע.
גדליה אמר ליוחנן שלא יעז לעשות זאת,
ואף האשים את יוחנן בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל-יִשְׁמָעֵאל." !
😯😯
מה יהיה? מה יהיה?
יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ המשיך בתכנוניו באין מפריע והגיע עם אנשיו לבקר ביהודה, ונפגש לסעודה מכובדת עם גדליה. במהלך הסעודה, עם הינתן האות מישמעאל, חיסלו אנשיו את גדליה ואת כל מי שהיה איתו. כך המשיך יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ באכזריות והצליח להשתלט על העם הדל ביהודה, והחליט לקחת אותם בשבי איתו אל עמון.
אך אל דאגה בפעם השניה, יוחנן מגיע פור דה רסקיו. הוא רדף אחר ישמעאל ואנשיו, והצליח להבריח אותם, ולשחרר ולהשיב "אֵת כָּל-שְׁאֵרִית הָעָם".
כך עומדת לה שארית של שארית של עם.
שארית אומללה, חסרת אונים, אחוזת אימה וכאב, שבורה מחורבן ואובדן עצום, משפיכות דמים וממלחמת אחים ולא יודעת מה לעשות.
הדילמה העיקרית היתה בין שתי אפשרויות, האם להשאר ולנסות לבנות מחדש את אדמתם, אפשרות עם סיכון עצום, כי כשהבבלים יגלו את רצח המושל מטעמם והבלאגן שנעשה הם ידכאו אותם באכזריות. או לבחור לרדת למצריים, שממש לא מחכה להם, אך יש בה טלוויזיה מצויינת.
מה נעשה? מה נעשה?
תודה לאל שיש אלוהים, הם נזכרו, כפי שקורה לרוב במצבי שבירה שכאלה, והחליטו ללכת אל ירמיה הנביא. יוחנן והעם התחננו בפניו שישאל את אלוהים להכוונה ובפתרון הדילמה. ירמיה נענה לבקשתם ואמר להם כי כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, אַגִּיד לָכֶם--לֹא-אֶמְנַע מִכֶּם, דָּבָר.
העם ענה לירמיה בהצהרה והבטחה ברורה:
"יְהִי יְהוָה בָּנוּ, לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן: אִם-לֹא כְּכָל-הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵלֵינוּ--כֵּן נַעֲשֶׂה. אִם-טוֹב וְאִם-רָע--בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו, נִשְׁמָע."
(איזה יפה השימוש במילים אמת ונאמן, ששתיהן מהשורש אמן, ומצביעות גם על לב עינייני האמון בסיפור שלנו).
ירמיה הסכים לקחת עליו את כובד המשימה, עשה מדיטציה, והתמסר בכל מאודו לקבלת תשובה לשאלה גורלית זו.
כעבור 10 ימים הוא קיבל תשובה מאלוהים. תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים: תישארו בארץ, ומי שירד למצריים יכחד איתה.
ירמיה מיהר והעביר בפירוט וביראת קודש את ההכוונה הזו ליוחנן ולעם.
היינו מצפים לשמוע אנחת רווחה, שתיהיה לעם הקלה והם יודו לו. הרי הם קבלו את מה שרצו, תשובה והכוונה מדוייקת מאלוהים עצמו. וכאמור הם אף התחייבו לעשות כדברו באופן ברור.
אך תשובתם לירמיה היתה מפתיעה:
"שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר"
😯😯😯
כן, כן... גם יוחנן בראש העם, שבעבר קיבל בדיוק את אותן המילים כשניסה להזהיר את גדליה, הטיח אותן בירמיה הנביא.
לאחר תשובת ירמיה, יוחנן החליט לקחת את שארית העם וגם את ירמיה למצרים.
וכך הסתיימה לה תקופת העם בארץ,
וזהו גם הרקע לצום גדליה שהתקיים השבוע.
(מוזמנים לקרוא בספר ירמיהו, פרקים מ'–מ"ד)
מה גרם לגדליה להטיח "כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר" ביוחנן? מה גרם ליוחנן והעם להטיח משפט דומה בירמיהו?
ישנם לא מעט פירושים והשערות לעיניין, חלקם נוגעים בחוסר היכולת של מקבל הבשורה להכיל אותה מסיבות שונות. כאלה אנחנו, קשה לנו לפגוש אמת, במיוחד אם היא מפחידה, מנוגדת ומערערת את תפיסתנו הפנימית.
בפסיכולוגיה עוסקים רבות כיצד מפגש עם מציאות מאיימת וקשה לעיכול מפעילה בעוצמה מנגנוני הגנה שונים בכדי להגן על העצמי שלנו, אך בדרך זו הם גם מעוותים לנו את תפיסת המציאות.
זה לא רק בצמתים קריטיים וגורליים, אנחנו עושים זאת כל הזמן ביומיום במערכות היחסים שלנו. ניקח לדוגמא סיטואציה בה התנהגנו בצורה פוגענית, ומישהו בא ואמר לנו את זה. במידה והרעיון של היותי פוגעני, אשם ולא בסדר מציף ומאיים עלי מדי, אני אדחה מכל וכל את האמת הזו שנאמרה לי, ולא אסכים לפגוש את המציאות בה פגעתי במישהו.
במצב כזה אני יכול למשל להכחיש - מה פתאום, זה לא היה.
אני יכול להשליך - אני פוגעני? אתה הפוגעני!
אני יכול להסיר מעלי אחריות ולהאשים - זה בגללך.
אני יכול לפצל - הוא אדם שכולו רע ואני רק טוב.
אני יכול לתקוף את המבשר - אתה עושה לי בכוונה, יש לך אינטרס לפגוע בי.
ועוד ועוד דרכים יצירתיות...
ברור לגמרי שלא כל מה שנאמר לנו הוא אמת כמובן, אך יש לנו נטיה מובנית לפספס ולבטל מהר מדי דברי אלוהים חיים שנמסרים לנו. היכולת להתבונן ולשקול את הדברים בבהירות ובשיוויון נפש, ולא מפוזיציה סובייקטיבית המנסה להגן על עצמה בכל דרך, היא קריטית.
במצבים כאלו, כדאי לנו לקחת נשימה עמוקה, להשתהות, להקשיב ולבדוק בכנות את מה שנאמר לנו. להשתדל לא לבטל מיד את הדברים, ולשים קצת יותר סימני שאלות בקביעות שלנו מאשר סימני קריאה. לנסות לבחון בפתיחות ידיעות חדשות, גם אם הן סותרות את תפיסתנו וידיעותינו עד כה או שאינן לרוחנו. כדאי לברור ולנפות את הדברים, אולי יש בתוכן חלקיק קטן של אמת, ותמיד להפעיל שיקול דעת, ולא לקבל או לדחות בצורה עיוורת ומוחלטת את הדברים.
מי יודע, אולי נגלה שקבלנו מתנה משמעותית עבורנו.
אה, כן. וכדאי גם לדעת לבקש סליחה אם טעינו.
שתיהיה לנו שנה של שלום, אמת ואמון,
וגמר חתימה טובה 🙏
