20/08/2026
היום לפני 151 שנים נולד שאול טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. בין שיריו המוכרים ביותר שנכנסו לקנון הישראלי ואף הולחנו, ניתן למצוא את "אני מאמין", "הוי, ארצי! מולדתי!", ו"אומרים ישנה ארץ".
בניגוד למשוררים עבריים רבים בני דורו שהתמקדו בטרגדיה של העם היהודי ובעולם המסורת, שירתו של טשרניחובסקי מתאפיינת בחיבור עז ואופטימי לטבע, באהבת החיים, בחיוניות פיזית ואסתטיקה, והיא הושפעה מהתרבות היוונית העתיקה.
הוא אף היה מתרגם מחונן שהעשיר את ארון הספרים העברי. גולת הכותרת של עבודתו בתחום זה הייתה תרגום יצירות המופת מיוון העתיקה לעברית, ובראשן האפוסים של הומרוס – "האיליאדה" ו"האודיסיאה" (שעיבוד קולנעי מעניין ליצירה זו מככב עכשיו בקולנוע).
לא הרבה יודעים כי עיסוקו המקורי של טשרניחובסקי היה רפואה, וכי הוא עבד בו במקביל להיותו משורר, הן כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה והן כרופא בבתי ספר בארץ ישראל.
כהוקרה על תרומתו לרוח, לתרבות ולשפה העברית, קרויים על שמו רחובות ומוסדות חינוך רבים ברחבי ישראל, ואפשר אף לפגוש את דמותו מתנוססת על גבי שטר ה-50 ש"ח.
בחרתי להביא את שירו המפורסם ביותר, המתאר את האמונה והתקווה ברוח האנושית, שצרה היריעה מלכתוב על העומק המרפא והקיומי של איכויות אלה, ועד כמה שאנו זקוקים להם כיום.
אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי / אודיסה 1894
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
