מרגלית כהן- פסיכותרפיסטית קלינית M.A

21/07/2026

המלצה חמה
לימי הקיץ המשותפים עם הנכדים.
צפו בסרט הנמצא כעת בנטפליקס
*רוזי רובוטית*

סרט ברוח התקופה המשרטט בתבונה וברגישות, את היחסים בין טכנולוגיה ורובוטיקה נעדרת רגש לכאורה, לבין אנושיות ויחסים ומה שביניהם, על כל המשתמע והמוכר ביחסים בין בני אדם.
כפרטים כקב׳ כקהילה וכחברה.

הסרט מבוים בצורה רגישה וחכמה
הרואה למרחוק...
הוא פורט על נימי הנפש לעורר הזדהות מודעות רגש ומחשבה.
מומלץ ביותר כהשראה לפעילות משמעותית ומשותפת עם הנכדים המשלבת יחד חוויה עם שיחה

מסקנותיו בין היתר:
* טוב לב הוא אסטרטגיית הישרדות.
*כשהכנפיים קצרות האדם עדיין יכול לקבל תנופה מהלב.

וזה רק קמצוץ.

אם הצלחתי לעורר את סקרנותכם
רוצו לראות להביט ולהקשיב.
אנחנו אהבנו והשכלנו 🥰

28/06/2026

לקבל כזה משוב בסיום טיפול על הדרך המשותפת, אומר הכל על הגילוי והמרחב שהתפתח בעולמו של המטופל,
להיות מי שהוא בנוכחות ומפגש עם מישהו.

זו הזדמנות להאיר זרקור נוסף על הדרך והתהליך הטיפולי שהיו בו חלקים מגוונים שיצרו יחד פסיפס שלם.

👣רגעים של חשש, ספק, העדר של אמונה ואמון בדרך ובתהליך.
👣רגעים של כאב זעם וריחוק.
👣רגעים של התכנסות ובידוד.
👣רגעים של אומץ, להתבונן ולהקשיב, להאיר ולדייק, לסלוח ולחמול, לגעת לפגוש ולהפגש מבלי להבהל.

👣 לצמוח ליישות נפרדת ועצמאית שניסחה האמירות הבאות:
..״ קיבלתי. יש סביבי אנשים טובים.
לא רק אינטרסים.
יש מקום לעצמי. עמיד ובטוח.
חושפת פגיעות בלי לבקר את עצמי.
יש הלימה בין מה שאני חושבת על עצמי לבין מה שאחרים חושבים עליי.
מגדירה לעצמי טריטוריה בלי להרגיש אשמה.
אם אלמד להיות סלחנית כלפי עצמי אוכל לסלוח לאחרים.
למדתי להתבונן במראה ולקבל פרספקטיבה על אירועים ומצבים בנוכחות האחר/ נוכחותך.
הסובלנות והעדר השיפוטיות שלך היו מנוע לאמון והתפתחות״...

בשבילי היה זה סיום מרגש ומפעים, חם, ונגיש, אישי ומחבר, המזכיר שוב ושוב המנוע שלי לעסוק בטיפול מתוך אמונה באדם ובדרך לרצות להסכים להסתכן ולהעז לגדול.

רצוף כאן הספר של לורי גוטליב
אולי כדאי לך לדבר עם מישהו
כקריאה משלימה.

12/04/2026

ימים מורכבים עוברים על כולנו,
בין אזעקה, נפילה, יירוט, הפסקת אש דרוכה ולא יציבה, דאגה לקרובים, דאגה לרחוקים, וחיפוש אחר מקורות השראה שיאפשרו לנו לשמור על מרחב מוגן במציאות מתעתעת וחמקמקה.

התחושה כעת, שהגם שיצאנו מהממד המקלט המרחב המוגן, ועדיין לא כולנו,
אנחנו הולכים לבדוק את הנזקים, המקומות בהם נפערו החורים, ואיך נוכל לגשר עליהם בחמלה ורכות?

במרחב הציבורי ובמעטפת הנפש, נוצרו חורים מחוררים מאינספור יירוטים ונפילות, סגר מתמשך, סיפורים אישיים כואבים ומטלטלים ותמונות של הרס וכאוס.
אלה עומדים כעדות חיה ושקטה, גם כשמנסים ללטש ולטשטש לצבוע ולמלא את החלל על מנת שנוכל להסדיר נשימה ולראות שמים כחולים.

נכון זה לא חד ממדי...
בחלקת אלוהים הקטנה אפשר וחשוב להצליח ולראות חתיכות שמים, פיסות אנושיות, חיבורים ומפגשים סמוכי ממד קרבה וחום, אהבה וקשר, דאגה ואכפתיות, טבע פורח טובל בירק לרומם את הנפש והמרחב המוגן.

אבל זה עדיין חמקמק -:
יוצאים החוצה ופוחדים להתרחק...,
מנסים לדבר על הא ודא, וחוזרים לתאר את חוויות המלחמה שסדקו בכולנו. בתוך העצב והכאב אנו מנסים לאחות ולתפור, לגשר ולחבר, לפגוש ולנוע, להתרחק ולהתקרב, להניח את הדברים עם עצמנו ועם אחרים כדי לעכל את שנפרם ולטוות חוטים אל המחר ביד ענוגה ולב חומל המבקשים חירות ואחריות לשמור על אהבת החיים שבנו.

בימים אלה של חיפוש אחר יד קטנה שתפרוש את הרשת מצרפת את לאה שבת בשירה העדין המזוקק ״חתיכת שמים״, בעיבוד מיוחד.

הפקה - נועה לברוןתחקיר - עידו ללנה סאונד - עמית פבלוביץ׳, הילל גוטמןצילום - חגי גור, עידו ללנה, גיא באיו, יואב צ׳צ׳יק דיגיטל - נועה חורשעריכה - זיו מאירי כלי...

22/03/2026

אני מניחה כי כולנו התקשינו אתמול לעצום עין והתעוררנו לבוקר דחוס של מחנק, כאב ועצב על אירועי האתמול (ולא רק) בדימונה ובערד.

הציפייה הייתה שנלך לרגיעה ומצאנו את עצמנו עדים להרס גדול של בתים, משפחות, מבוגרים וילדים שברגע אחד חייהם השתנו.

כפרטים אין לנו שליטה על מלחמת הכוח שזורעת הרס, פחד, חוסר וודאות, זעם, יאוש נוכח תמונות האימה, הלהבות, האנשים, הבתים שנהרסו והמבנים שקרסו.

לא חייבים לצרוך טלויזיה או להיכנס לטלגרם המידע חשוף מגיע מכל מקום שסובב אותנו וחודר פנימה.
אז איך נתגונן ונמגן את נפשנו הנשחקת שוב ושוב, בכל פעם מחדש נוכח כל אלה?

הבוקר מצאתי את קרן האור בליווי שתי שותפות שאפשרו לקחת פרספקטיבה על המציאות ולתת לה מבט עדין רך חומל ומאיר.

תודה ל מסע במילים חגית אלמקייס על שליחת קרן אור ביום סגריר מפרי עטה של ענבל הדר.
ולקולגה הללי יבנאי על חשיבות הבחירה גם בתוך הכאוס והצמצום, לנהל את היום בחמלה ומודעות כלפי עצמנו וכלפי אחרים

*תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ | ענבל הדר*

תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
קְחִי אֶת כָּל הַקַּרְנַיִם שֶׁלָּךְ
גַּם בְּיוֹם אָפֹר
וְתִזְרְחִי
תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
קְחִי אֶת כָּל הַחֹם שֶׁלָּךְ
גַּם בַּיּוֹם שֶׁל קֹר
וּתְפַזְּרִי

תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
תָּקוּמִי כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ
לֹא מְשַׁנֶּה מָה יִקְרֶה לָךְ
תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
תָּאִירִי אֶת הָעוֹלָם
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה זֶה יַעֲלֶה לָךְ

אַל תִּבְדְּקִי אִם הָעֲנָנִים הִגִּיעוּ
אִם הָרוּחַ זָכְרָה לָבוֹא
אֶל תִּסְתַּכְּלִי עַל אֲחֵרִים אִם הִפְצִיעוּ
תְּפַזְּרִי אַתְּ אֶת הָאוֹר

תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
תְּחַמְּמִי
תָּחוּסִי
תִּתְּנִי מָקוֹם
תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
אֶל תִּשְׂרְפִי
תֵּדְעִי אֶת הַמִּדָּה שֶׁלָּךְ
אַל תִּשְׁתַּמְּשִׁי בַּכֹּחַ
לְרָעָה
תִּהְיִי שֶׁמֶשׁ
תִּתְּנִי מִמֵּךְ
בְּאַהֲבָה

אֶת אַחַת וִיחִידָה

*בוקר של אור*- לחמם, להקרין, להאיר ולהעיר בלב כל הנסיבות( ציטוט חגית אלמקייס)

12/03/2026

תמונת מצב מיום נוסף של מלחמה שאגת הארי -:

פגישות בין זום, אזעקות, מפגש פרונטלי, שיחת טלפון, התכתבות בווטאפ.
כל אחד מהערוצים האלה מטרתו בסופו של דבר לשמר הרצף, הקביעות, והקשר גם בהעדר תנאים אופטימליים למפגש.

➿ המבקשים את הזום מבקשים לשמר המסגרת הטיפולית במרחב בטוח.
➿ המבקשים להגיע לקליניקה אינם נעדרי אחריות ו/ או פזיזות. הם מבקשים לשמר השפיות והשגרה על אף ולמרות כדי להשיב את עצמם לעצמם.
➿ אחרים מרגישים שהמרחב הפנימי שלהם כל כך הצטמצם שאין להם על מה לדבר. הם חשים עייפות, מותשות, צמצום, קושי לחשוב. וכל מה שהם מבקשים לעצמם זה קצת שקט בסביבה שהיא רועשת, חודרנית, מציפה, ומצפצפת ללא הפסקה בין אזעקות, רשתות, הודעות ועוד...
➿התכתובת בווטאפ היא לעיתים דרך להתחמק מלומר ״לא מתאים לי עכשיו, אני זקוק להפוגה ולארגן מחדש את מחשבותיי״.

בכל אלה מקומי כמטפלת הוא לגלות גמישות והבנה. להתאים את עצמי לצרכים השונים של האנשים השונים.
להחזיק מבלי להאיץ, להזמין מבלי לכפות, לגלות התעניינות ואיכפתיות אמיתית, ולאפשר לכל אחד ואחת, לבחור עבור עצמו את המקום המתאים לו תוך הושטת יד אנושית.

נראה לי סביר, כי בימים של לחימה עצימה ומתמשכת, לכולנו לוקח זמן להשיב לעצמנו את הקול של עצמנו ולצאת מהממ״ד אל מרחב נפשי שמאפשר התמודדות תפקוד וחוסן.
חשוב שכולנו נוכל לקבל את התנועה הזו בתוך עצמנו בין חוסר אונים לתחושת מסוגלות, בין יאוש לתקווה, בין חרדה וצמצום לסוג של חזרה לשגרה בתוך החירום.
אלה לא עוד מילים נדושות, ממוחזרות ושחוקות. אלה הרהורים של מחשבה ותובנה שמצטרפים לשהייה, התבוננות, הקשבה והבנה גם של עצמנו.
בתקווה ליום שקט🙏

התמונה באדיבות AI
הציטוט של יהודה עמיחי, עכשיו כשהמים לוחצים בעוז,באדיבות אלעד כץ

24/01/2026

כי האדם עץ השדה...

מבקש להיות נטוע,
למצוא לו מקום פיזי ורגשי,
ללכת עם הרוח וכנגד הרוח,
להכות שורש 🫚🪵
ולרצות להיות כעץ שתול - על פלגי מים 💦
אשר פריו ייתן בעתו 🍇
ועלהו לא - יבול
וכל אשר יעשה יצליח ( תהילים פרק א׳ פסוק ג)

נָשִׁים הֵן כְּמוֹ עֵץ.
לֹא הָעֵץ הַיָּפֶה הַזֶּה,
הַזָּקוּף שֶׁנִּרְאֶה טוֹב,
אֶלָּא עֵץ שֶׁעָבַר רוּחוֹת,
חַמְסִינִים, קֹר, יוֹבֶשׁ,
וַעֲדַיִן נִשְׁאָר עוֹמֵד...

אִשָּׁה נִמְדֶּדֶת לְפִי כָּל הַפְּעָמִים
בָּהֶם הִיא נִשְׁבְּרָה מִבִּפְנִים
וּבְכָל זֹאת, מָצְאָה בְּתוֹכָהּ
אֶת הַשֹּׁרֶשׁ
שֶׁלֹּא הִסְכִּים לְוַתֵּר...

יֵשׁ יָמִים שֶׁהָעֲנָפִים שֶׁלָּךְ כְּבֵדִים,
אַתְּ מַרְגִּישָׁה שֶׁאַתְּ לֹא מַצְלִיחָה
“לְהַחֲזִיק הַכֹּל” כְּמוֹ פַּעַם.
אֲבָל הַיְי, תִּסְתַּכְּלִי עַל הָעֵץ,
הוּא לֹא מִתְאַמֵּץ לְהַרְשִׁים אַף אֶחָד.
הוּא פָּשׁוּט נָטוּעַ.
נוֹשֵׁם.

מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בְּשֶׁקֶט.
לֹא מִתְנַצֵּל כְּשֶׁהוּא בִּשְׁלֶכֶת.
לֹא נִבְהָל כְּשֶׁהוּא עֵירֹם.
לֹא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא נִכְשָׁל
כִּי הוּא לֹא פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו...

הָעֵץ יוֹדֵעַ,
יֵשׁ עוֹנוֹת.

וּבִשְׁבָט, מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים מִתְעוֹרֵר.
מִתַּחַת לָאֲדָמָה יֵשׁ תְּנוּעָה.
הַשּׁוֹרָשִׁים מִתְרַחֲבִים,
אוֹסְפִים כֹּחוֹת,
מִתְכּוֹנְנִים לַחֲזֹר לַחַיִּים.

וְאוּלַי גַּם אַתְּ,
בְּדִיּוּק עַכְשָׁו,
לֹא “תְּקוּעָה”.
אַתְּ פָּשׁוּט בַּשָּׁלָב
בּוֹ אַתְּ נִהְיֵית עֲמֻקָּה יוֹתֵר.
אַתְּ יוֹדַעַת,
פְּרִיחָה לֹא מַתְחִילָה בַּפְּרָחִים,
הִיא מַתְחִילָה בַּשּׁוֹרָשִׁים.
בְּשֶׁקֶט, בֶּאֱמוּנָה,
בַּבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר נָטוּעָה,
וּלְנַצֵּחַ כָּל אֶתְגָּר,
כָּל סְעָרָה...🌴🌳

אורית אדרי ©️.

תודה לרוני סזיר שבזכותה נחשפתי לטקסט הנהדר הזה.

04/12/2025

האם שנות טיפול הן בהכרח ערובה למצוקה נפשית חריפה?

השאלה הזו קוננה בי מאז אתמול, כאשר הגיעה לפתחי השאלה מדוע הוא היה אצלך מספר שנים ולא מספר מפגשים?
מה זה אומר על הפתולוגיה ו/ או המצוקה המורכבת שלו? אישיותו החולה?

רק השבוע אמרה לי משהיא בקליניקה:״ הבנתי כי הטיפול הוא סוג של מסאג׳ לנפש״... אמירה כל כך עמוקה ומרגשת
שמצביעה על הדרך...

שנים או מספר מפגשים, המהות ממנה האדם מגיע לטיפול היא אחרת.

יש שמגיעים במכוון לקבל יעוץ, הכוונה, תשובה לשאלה ותו לא.
מרגישים שהם אינם בנויים ואינם רוצים בטיפול ארוך. אין להם לא את הפניות הרגשית ולא את הרצון והיכולת לגלות את עצמם. מספיק להם עם מה ועם מי שהם והם באו רק לקבל עצה. אלה יופיעו בקליניקה בדרך כלל למספר פגישות.

עבור אחרים, השהות בטיפול והמפגש הארוך עם המטפל, זו חווית תלות בלתי אפשרית באופן שהם לא יתנו לעצמם את האפשרות להזדקק ולהיות בקשר.

ויש שרואים בטיפול הזדמנות לדיאלוג עם עצמם בנוכחות האחר.
הזדמנות לגיבוש זהות, חתירה למודעות, הרחבת הגבולות של עצמי ובאינטראקציה עם האחר.

חשבו לדוגמא על גיבוש זהות מקצועית, כמה זמן לוקח לאדם לטפח אותה עד שיהיה מסוגל לומר לעצמו אני מוכן לכל אתגר. יש לי מספיק ניסיון מאחוריי...
ואני לא מדברת כאן על קצב החיים העכשוי שדורש מאתנו לפעול מהר כאן ועכשיו ואתמול...

כך גם הנפש שלנו, יש לה דרך משלה וקצב משלה לגלות את עצמה בנפתולי החיים, לשמוע את קולה ולעצב את עצמה בהדרגה לקומה אחת טובה יותר מעל עצמה.
ראוי שנוכל להבין כי הסוד הוא לא בכמות כי אם בהווי-ה שמבקשת לקבל את המקום הראוי ללא שיפוטיות!!