בֵּאָטריס אהרונוביץ' - לחיות עם עצמי בשלום

23/07/2026

כבר זמן מה שאני מתבשלת עם הסדנה הזו. התלבטויות, התחבטויות, להציע, לא להציע...
לא מעט שנים שיש בתוכי מחשבה שאומרת, "מתישהו, אנחה סדנאות". הזמן עובר ומסתבר שרק מלרצות, בלי לעשות, לא מחזקים את שרירי האומץ! וגם לא את שרירי האותנטיות, התעוזה, הנוכחות ועוד כל מיני שרירים אחרים חשובים מאוד שקיימים בתוכנו.
אז כיוון שאני רוצה שרירים חזקים בגוף ובנפש, וכיוון שחשקה נפשי בחיים מלאים, קופצת למים ומזמנת נשים לסדנה המאוד מיוחדת הזו שיצרתי.
מזמינה נשים שרוצות להתחבר לכוחותיהן, לקול הפנימי שלהן, לחיות, לתשוקה, לאומץ ולאותנטיות.
מתחילות ב- 5.8.26, ימי רביעי בבוקר, 9:00-11:00, 10 מפגשים בחריש במחיר נגיש ומזמין 🙂
דברו איתי 054-4450655
מוזמנים לשתף עם נשים שעשויות להתעניין.
תודה!

09/07/2020

שמעתם פעם על עגבניות שמטפלות בעגבניות?

אם לא, מזמינה אתכם לקרוא את ספרו של אושו, "מעבר לגבולות השכל". בספר הזה הוא מציג טיעון משכנע ביותר על כך שפסיכולוגים לא יכולים באמת לטפל באנשים, כי הם בעצמם לא פתרו כל מיני עניינים עם עצמם, ולכן הם משולים לעגבניות שמנסות לטפל בעגבניות.

כשקראתי את הספר הייתי כבר פסיכולוגית והפרק הזה טלטל אותי. לא יכולתי אלא להסכים עמו. הוא פגש מקום בתוכי שבו שפטתי את עצמי לחומרה על כל מיני דברים בהם לא עמדתי בקריטריונים שהצבתי לעצמי. מה שהוביל אותי למחשבה שליוותה אותי במשך שנים, של "איך אני יכולה לעזור למישהו בנושא X אם אצלי בעצמי הנושא הזה עדיין לא פתור?"...

במשך שנים התשובה לשאלה הזו הייתה "אני לא יכולה" ולכן גם אם רציתי ללכת בכל מיני כיוונים, לא הלכתי בהם. גם אם היו לי רעיונות טובים, גם אם היה לי ברור שהדברים שאני אומרת הם נכונים ויכולים לעזור, אם לא הצלחתי ליישם אותם בעצמי, בחיים שלי, אז או שלא הצעתי אותם לאחרים, או שהצעתי אותם בהסתייגות... בנוסף התלוו לכך רגשות אשם ואף הלקאה עצמית על כך שאני לא מספיק...

במקביל, כמובן שעבדתי על עצמי ללא הרף וניסיתי "לפתור" את מה שהטריד אותי, אך נושאים לא פתורים הם נושאים, ובכן, מורכבים...

מים רבים זרמו מאז בנהר.

האם פתרתי הכל? ממש לא. האם פתרתי חלק? כן, בהחלט.

האם אנחנו יכולים אי פעם "לפתור" לחלוטין נושא מסוים? שאלה מצוינת.
כל עוד אנחנו פה בגוף פיזי, עלי אדמות, ולא הגענו ל"הארה", אני לא בטוחה שזה אפשרי. ולקח לי הרבה שנים להיפתח לאפשרות שאולי זה בסדר לא להיות מישהי ש"פתרה" את הנושאים בחייה אלא מישהי שנמצאת בדרך ומושיטה יד לשותפים למסע.

האם זה אומר שאין לי מה להציע?

הרי עברתי כברת דרך וצברתי ניסיון ולמידה. וגם אם לא פתרתי, אולי אני בכל זאת מתקדמת יותר בדבר מסוים וכן יכולה לסייע לאחרים שנמצאים בשלבים מוקדמים יותר.

וכל עוד אני מחכה שזה ייפתר לחלוטין, הזמן עובר... והחיים חולפים. והרי יש אפשרות שאותו דבר לא ייפתר לעולם. ואז מה?

חלק מהמסע האישי שלי הוא בדיוק זה - להסכים שלמרות שעוד לא פתרתי הכל, למרות שיש לי קשיים ואתגרים משלי ואני רחוקה מלהיות מושלמת, בכל זאת יש ערך למה שיש לי להציע.

בואו, נכין אחלה סלט עגבניות :)

25/06/2020

אהלן חברים.

השבוע העליתי ליוטיוב סרטון על פרפקציוניזם.

רבים מאיתנו חושבים בטעות שאנחנו לא פרפקציוניסטים, כי התוצאות שלנו רחוקות מלהיות מושלמות.

רק שזו לא האינדיקציה. השאלה היא,
האם יש לכם חשש משתק מכישלונות וטעויות?
קושי לקבל החלטות? (חיפוש מתמיד אחר ההחלטה הכי "נכונה" ו"מדויקת"?)
אתם משקיעים אנרגיה מוגזמת בכל דבר, תוך ניסיון לעשות אותו על הצד הכי טוב שאפשר?
ואם אתם לא מצליחים, האם זה מערער את הדימוי העצמי שלכם?

אם עניתם בחיוב, יכול להיות שאתם חיוביים לפרפקציוניזם... (קטלני יותר מקורונה...!)

מה לעשות?
מוזמנים לצפות בסרטון הלא-מושלם שלי :)
(שאורכו חצי שעה).

מהו פרפקציוניזם ומה אפשר לעשות בנדון? על כך ועוד בסרטון הממש לא מושלם שלפניכם... :) הקרדיט על המשפט בסוף הסרטון: ארנינה קשתן, מורתי האהובה לתקשורת מקרבת ולחי...

06/06/2020

הפוסט הבא מיועד לנשים, אבל הגברים מוזמנים בשמחה לשתף :) (אולי בעתיד אפתח גם קבוצה לגברים אם יהיה ביקוש, אחרי הכל יש גם גברים פרפקציוניסטים ;) )

נמאס לך להתלבט?!

אם כל החלטה שלך הופכת לסאגה אינסופית של התלבטויות,
אם את לא בטוחה מה הדבר הכי "נכון"
או הכי "מדויק"
אם את משפרת כל דבר שאת עובדת עליו
בלי סוף
ממשיכה לתקן ולשנות
כי זה עדיין לא מספיק טוב,
אז יכול מאוד להיות שאת...
פרפקציוניסטית!

אם את רוצה להמשיך לבזבז זמן ואנרגיה ולטחון לעצמך את המוח – סבבה.
אבל אם את רוצה להתקדם בחיים, להיפרד מהביקורת האינסופית ולקבל את עצמך,
את מוזמנת להצטרף לקבוצת הווצאפ שפתחתי
(מו)שלמות כפי שאנחנו
בקבוצה אתן כלים וטיפים שתוכלי מיד ליישם ולתרגל:
איך להתגבר על הפרפקציוניזם הזה
אחת ולתמיד,
איך לקבל החלטות מהר יותר ולקבל את עצמך כמו שאת
(כי את כבר שלמה!)

מוזמנת באהבה רבה להצטרף ולשתף חברות:

WhatsApp Group Invite

07/05/2020

ימי הקורונה מאחורינו?

אולי.

יש תנועה הדרגתית של חזרה לשגרה, אבל לא אצל כולם. אני, למשל, עדיין לא בשגרה. לא יודעת אם בכלל אחזור למה שהיה קודם, לא בטוחה שזה אפשרי ולחלק מהדברים אני גם לא בטוחה שאני רוצה.

התקופה הזו אתגרה אותי (ועדיין מאתגרת) בדרכים רבות. אבל למרות כל האתגרים, יש דברים שהתרגלתי אליהם, גם אם הם היו מאוד קשים ולא נעימים בהתחלה.

והאמת היא, שבדיוק אתמול תרגמתי מאמר שבו דיברה הכותבת על כך שהנטייה האנושית לאדפטציה היא דבר נפלא ופחות נפלא בו-זמנית. כי אנחנו מסוגלים להתרגל כמעט לכל דבר. גם לבדידות, גם לחוסר, גם לוויתור, גם לכאב... וכמובן, גם לדברים טובים אנחנו מתרגלים. אולי אפילו יותר מדי מהר.

אז אני רוצה לשאול אתכם – למה התרגלתם בתקופה הזו, שאתם בעצם לא רוצים להתרגל אליו?

אולי התרגלתם לחיות עם החרדה?

אולי התרגלתם לנקוט בדרכים שונות ובאמצעים שונים כדי להגן על עצמכם – לא רק מרחק פיזי אלא אולי גם מרחק רגשי?

אולי התרגלתם להקשיב החוצה במקום פנימה?

מזמינה אתכם רגע לבדוק מהו הדבר.

מצאתם?

בזמן הקורונה הוצאתי מיני-קורס דיגיטלי חינמי שעוזר לשיפור תחושת הביטחון בעולם. הקורס, שנמשך בסך הכל כשעה, מלווה אתכם בתהליך הנטרול של 3 אמונות שגורמות לחוויה של חרדה וחוסר ביטחון בעולם: "העולם הוא מקום מסוכן", "אני לא מוגן" ו"אני חלש".

אז אם אתם מרגישים שהחרדה הפכה להיות בת-בית קבועה בנפשכם, שהמון אנרגיה נשאבת מכם ומופנית כדי להיזהר, להישמר ולהגן על עצמכם – זה הקורס בשבילכם!

כאן נרשמים: https://annabel.ravpage.co.il/feelingsafe

ואם התרגלתם למשהו אחר שאתם לא רוצים להמשיך בו, מוזמנים לדבר איתי וביחד נשחרר את המטענים שמשאירים אותו שם.

מפגשים בכרכור ואונליין

05/03/2020

"עקשען!" הייתה אמא כועסת עליי. היא אמרה את המילה ביידיש, אבל אני הבנתי מצוין – אמא כעסה שאני מתעקשת.

כשהיא הייתה במצב רוח טוב ומרוצה מיכולת ההתמדה שלי (מה שלא קרה הרבה), היא קראה לי בחיבה "שוֹריצה" (אני מזל שור).

בעיני עצמי בכלל לא חשבתי שאני עקשנית. הייתי פחות או יותר הילדה הכי טובה בעולם. אינספור פעמים ויתרתי והתפשרתי, אפילו יותר מדי...

היום, במבט לאחור, אני יכולה לראות את המקומות בהם אני מתעקשת. לרוב מדובר בדברים שאני רוצה לשנות, בעצמי או בחיים שלי.

וההתעקשות הזו היא סוג של מלחמה. כרוך בה המון מאמץ. אני משקיעה המון אנרגיה בניסיונות לשנות – אני חושבת על זה, וקוראת ספרים שיעזרו לי לשנות את זה, וקוראת על שיטות טיפול, והולכת לקורסים, ולסדנאות ולטיפולים. נלחמת ונלחמת ונלחמת...

האמת?

עייפתי.

פשוט אין לי כוח יותר להילחם.

כל הניסיונות האלה להפוך להיות אדם טוב יותר, אמא טובה יותר, מטפלת טובה יותר, בריאה יותר, רזה יותר, מודעת יותר, מצליחה יותר, משהו יותר – התישו אותי לחלוטין.

וכל המרדף האינסופי הזה אחרי הזנב של עצמי מבוסס למעשה על תפיסה שאומרת שאיך שאני זה לא מספיק טוב... ושאם רק אהיה _____ (השלימו את החסר) יותר, אז אהיה מאושרת!

(נראה לי שכל הפרסומות בעולם מבוססות על זה).

אז כאמור, נמאס לי לרדוף אחרי הזנב של עצמי. זה מעייף, מתיש, ולא מוביל לשום מקום.

למה צריך לשפר משהו? למה אי אפשר פשוט להיות?

ואולי בכל זאת אפשר?

להרפות.

להניח.

לנשום.

להאט.

בלי לנסות לשנות שום דבר, בלי לנסות לשפר.

פשוט להיות.

מהפכני, נכון?!

אני לגמרי הולכת לנסות את זה. מי מצטרף אליי?

(התמונה היא כרגע רק בפנטזיה, אבל מי יודע, אולי בעתיד...)