18/09/2026
הבגרות אינה להפסיק להיפגע!
היא היכולת לתת לרגש להיות אמיתי, בלי להפוך מיד את הסיפור שמתלווה אליו לאמת
כילדים אנחנו תלויים במבוגרים שסביבנו כדי לקבל כמה צרכים נפשיים בסיסיים:
אנחנו זקוקים לקשר ולשייכות, להרגיש שאוהבים אותנו ושיש לנו מקום.
אנחנו זקוקים לאוטונומיה ושליטה, להרגיש שיש לנו רצון ושיש לו משמעות.
אנחנו זקוקים להנאה ולהימנעות מכאב, לחוות את העולם כמקום שאפשר גם להרגיש בו טוב ובטוח.
ואנחנו זקוקים לערך עצמי, להרגיש שאנחנו ראויים וטובים כפי שאנחנו.
אף אחד מאיתנו לא גדל בסביבה שסיפקה את כל הצרכים האלה כל הזמן, וגם לא צריך.
אבל כילדים, כשצורך משמעותי שלנו לא נענה שוב ושוב, אנחנו לא רק מרגישים כאב. אנחנו גם מנסים להבין אותו.
וההסברים שילד נותן לעצמו הם פשוטים ואישיים מאוד -
אם לא רואים אותי, אולי אני לא חשובה.
אם כועסים כשאני אומרת לא, אולי כדי להיות אהובה אני צריכה לרצות.
אם אין מקום לרגשות שלי, אולי אני רגישה מדי.
אם מי שאני תלויה בו מתרחק ממני, אולי משהו בי גורם לאנשים לעזוב.
אנחנו גדלים, אבל חלק מהמסקנות האלה גדלות איתנו.
ואז קורה משהו מעניין,
אירוע קטן יחסית בהווה נוגע באמונה ישנה, והמערכת מגיבה לא רק למה שקורה עכשיו, אלא גם למשמעות שהיא כבר מכירה.
הוא לא ענה לי שלוש שעות
זו עובדה,
״אני לא חשובה לו״, זו כבר משמעות.
היא כועסת עליי
זה קורה עכשיו,
״עשיתי משהו לא בסדר ואני עומדת לאבד את הקשר״, יכול להיות שזה כבר סיפור שאני מכירה הרבה שנים.
וזה הבדל שאני מוצאת יותר ויותר משמעותי בעבודה שלי וגם בחיים שלי:
הרגש שלי אמיתי. הסיפור שאני מספרת עליו, לא בהכרח.
אם נפגעתי, הפגיעה אמיתית.
אם פחדתי, הפחד אמיתי.
אם עלה בי כעס, אני לא צריכה להסביר לעצמי למה אין לי סיבה לכעוס.
אבל הרגש הוא לא בהכרח הוכחה לכך שהפרשנות שלי למצב נכונה.
ופה נפתח בעיניי מרחב מאוד משמעותי של חופש.
לא להתווכח עם מה שאני מרגישה, אלא להסכים להרגיש אותו, ובמקביל להיות מספיק סקרנית כדי לשאול:
מה באמת קרה עכשיו, ומה מתוך מה שאני מספרת לעצמי על מה שקרה, הוא סיפור ישן שלי?
לפעמים נגלה שהמציאות אכן פוגעת וצריך להגיב אליה, להציב גבול, לדבר או להתרחק
ולפעמים נגלה שההווה פשוט נגע במקום ישן
ולרוב, כנראה, יש שם קצת משניהם.
הבגרות אינה להפסיק להיפגע!
היא היכולת לתת לרגש להיות אמיתי, בלי להפוך מיד את הסיפור שמתלווה אליו לאמת
מוכר?
#מודעות זה משנה
