מרכז 'גוף אחד' - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה, Holon (2026)

מטפלת מעל 20 שנות ניסיון בפסיכותרפיה | CBT | הדרכת הורים עם התמחות בצרכים מיוחדים | ייעוץ משפחתי וזוגי | ADHD - טיפול, הערכה תפקודית וקשב במסגרת עבודה קלינית בילדים, נוער ומבוגרים | אבחון MOXO אונליין | רפואה משלימה ברוכים הבאים :-) שמי אלינור נוי ואני מטפלת בכירה רב תחומית מעל 15 שנים, עם ניסיון עשיר של אלפי מטופלים, בעלת מרכז "גוף אחד" - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה (בחולון) ובעלים שותפה ב-"ר.מ.ה - בית הספר לרפואת המוח הגמיש".

התחלתי את דרכי כמטפלת ברפואה משלימה ומהר הבנתי שהשורש כמעט לכל סימפטום ובעיה, מגיע מהנפש. ניגשתי ללמוד את הפסיכולוגיה שנמצאת מאחורי הקלעים וכיום, אני מטפלת בפסיכותרפיה CBT, הדרכת הורים וייעוץ משפחתי, טיפול זוגי, הפרעת קשב וריכוז וצרכים מיוחדים ומשלבת בקליניקה גם את הרפואה משלימה.
הייתי ועודני תלמידה ומניחה שלעולם לא אפסיק :-)

כמטפלת וכמטופלת, טיפול עבורי זו מילה שמשנה חיים. לא קלה היא הדרך והעבר בהכרח נמצא ומלווה אותנו גם בהווה וגם בעתיד.
לרפא מקומות כואבים (מודעים / לא מודעים), התנהגויות, חשיבה אוטומטית, טראומות ודרכי גישה - כל אלה ועוד, משפיעים ומהווים את היצירה העכשווית והעתידית בחיינו בכל הרובדים.

בראות עיניי, הכניסה לטיפול היא כמו כניסה ל"מכונת כביסה", שלאחר מכן יוצא המטופל לדרך חדשה ויוצר אחרת בחייו.

אם הנכם מרגישים שאתם זקוקים ובעיקר רוצים אחרת, מזמינה אתכם להגיע. אני כאן.

לפרטים נוספים / ייעוץ, מוזמנים להיכנס לפרופיל האישי Elinor Noy או ליצור קשר:
אלינור נוי - 052-3702553

22/08/2026

אולי אנחנו לא צריכים לחזור להיות מי שהיינו ⏳️

יש משפט שאנחנו אומרים הרבה אחרי תקופה קשה:
"אני רק רוצה לחזור לעצמי."
לחזור להיות מי שהייתי לפני שהכול הסתבך.
לפני המשבר, לפני הפרידה, לפני המעבר, לפני האובדן, לפני שהחיים קיבלו תפנית שלא תכננו ואפילו לפני ההתבגרות. אני רוצה לחזור להיות צעירה, לחזור לכוחות שהיו לי.

להרגיש יותר ביטחון, יותר שמחת חיים ואולי אפילו יותר תמימות. לחזור לזו שידעה לאן היא הולכת או לפחות חשבה שהיא ידעה.

אני חושבת שיש משהו לא הוגן בדרישה הזאת מעצמנו. כי איך אפשר לעבור דברים שמשנים אותנו ולצפות מעצמנו לצאת מהם בדיוק כפי שנכנסנו?

אנחנו מדברים הרבה על החלמה כאילו המטרה שלה היא להחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. גם כשהגוף שלנו משתנה עקב הריון, מחלה או התבגרות יש ציפייה לחזור לג'ינס שלבשתי קודם.
כאילו קיימת איזו גרסה קודמת שלנו שמחכה שנמצא את הדרך חזרה אליה.
אבל אולי היא כבר לא שם ולא משום שאיבדנו אותה
אלא משום שגדלנו ממנה.

יש חוויות שאי אפשר לעבור מבלי שמשהו בנו ישתנה.
יש דברים שאחרי שראינו, כבר אי אפשר לא לראות.
גבולות שפעם הסכמנו שיחצו והיום כבר לא.
מערכות יחסים שפעם התאמצנו להחזיק והיום אנחנו שואלים למה רק אנחנו החזקנו.
חלומות שפעם התאימו לנו והיום כבר מרגישים כמו חלומות של מישהו שהיינו פעם.

לפעמים השינוי הזה כל כך מבהיל, כי גם כשאנחנו יודעים מי אנחנו כבר לא, עדיין לא תמיד ברור לנו מי אנחנו עכשיו. והמרווח הזה, הפער שבין מי שהיינו לבין מי שאנחנו הופכים להיות, יכול להרגיש כמו אובדן.

אנחנו עלולים לפרש אותו כבלבול, כחוסר יציבות, כאילו משהו בנו התקלקל, משהו אבד אבל אולי דווקא שם מתרחשת צמיחה.
לא הצמיחה היפה שאנחנו אוהבים לספר עליה בדיעבד ולא זו שדמיינו או חלמנו עליה, אלא זו שמתרחשת בזמן אמת. כמו שהיא; המבולגנת, הכואבת, זו שאין לה עדיין שם.

חלק מתהליך של שינוי הוא גם להתאבל על מי שהיינו. על האדם שהסכים לדברים שהיום כבר לא מסכים להם. על מי שהאמין בדברים שהיום כבר לא מאמין בהם. על תוכניות שהיינו בטוחים שיתגשמו, על החיים שחשבנו שנחיה ועל תא שמתבגר ומאבד מהשנים שנותרו לו לחיות.

ואז, במקום לשאול כל הזמן: "מתי אני כבר אחזור להיות מי שהייתי?"
אולי אפשר להתחיל לשאול:
"מי אני עכשיו, אחרי כל מה שעברתי?"
מה חשוב לי היום?
מה כבר לא מתאים לי?
על מה אני כבר לא מוכנה לוותר?
מה אני רוצה לקחת איתי מהאדם שהייתי ומה הגיע הזמן להשאיר מאחור?

אולי ריפוי הוא לא תמיד חזרה הביתה, לפעמים הוא בנייה של בית חדש בתוכנו.
ואולי המטרה היא בכלל לא לחזור לעצמנו.
אולי המטרה היא להסכים לפגוש את מי שאנחנו הופכים להיות🩷

אלינור נוי
פסיכותרפיה | CBT | הדרכת הורים | ייעוץ זוגי ומשפחתי | ADHD

10/08/2026

רילוקיישן לא יוצר את הסדקים בזוגיות - לפעמים הוא פשוט חושף אותם 🫶

אחד הדברים המעניינים שקורים לזוגות שעוברים לחיות במדינה אחרת, הוא שפתאום הזוגיות מקבלת הרבה יותר מקום.

בארץ היו עבודה, משפחה, חברים, מסגרות, שגרה, עיסוקים. גם כשהיו קשיים בזוגיות, החיים עצמם לפעמים עזרו לנו לא לפגוש אותם כל הזמן.

ואז עוברים למדינה אחרת.
פתאום אנחנו הרבה יותר אחד עם השנייה. המשפחה והחברים רחוקים. מערכת התמיכה שהייתה לנו נעלמת או מצטמצמת. צריך לקבל יחד אינספור החלטות, להתמודד עם חוסר ודאות, עם כסף, עבודה, ילדים, געגועים, שפה ותרבות אחרת.

ולא תמיד שני בני הזוג עוברים את אותו הרילוקיישן.

אחד יכול לפרוח, בזמן שהשני מרגיש שאיבד את עצמו.
אחד כבר מרגיש בבית, והשני עדיין מחפש את המקום שלו.
אחד רוצה להישאר, והשני מתחיל לחשוב על חזרה.
ולפעמים יש גם משפט שלא תמיד נאמר בקול:
"אני בכלל עברתי לכאן בגללך."
המשפט הזה יכול לשבת בשקט בתוך זוגיות הרבה מאוד זמן.

אני חושבת שאחת הטעויות היא להסיק שאם הזוגיות הפכה קשה יותר אחרי המעבר, כנראה שמשהו התקלקל.
לא בהכרח.
רילוקיישן הוא שינוי חיים עצום ושינויים גדולים נוטים להוציא החוצה דברים שבעבר היה קל יותר להחזיק בפנים.
פערים שהיו שם קודם נעשים ברורים יותר. צרכים שלא דיברנו עליהם מתחילים לדרוש מקום. והזוגיות נדרשת להחזיק הרבה יותר ממה שהחזיקה קודם.
אבל יש בזה גם הזדמנות.
כי דווקא כשדברים עולים על פני השטח, אפשר להתחיל לדבר עליהם באמת.
לא רק על מי אוסף את הילדים, מי משלם ומה עושים בסוף השבוע, אלא על השאלות שמתחת:
'טוב לך כאן?'
'אתה עדיין מרגיש שאנחנו באותו צד?'
'על מה ויתרת בשביל החיים שבנינו כאן?'
'מה חסר לך?'
'ומה אנחנו צריכים עכשיו אחד מהשנייה?'

לפעמים השיחה שאנחנו הכי מפחדים לפתוח היא בדיוק השיחה שהזוגיות שלנו צריכה.

ואולי אחת השאלות החשובות ביותר לזוגות שחיים ברילוקיישן היא לא רק:
'האם טוב לנו כאן?'
אלא גם:
'האם טוב לנו כאן ביחד?'

ואצלכם - איך הרילוקיישן השפיע על הזוגיות שלכם?

אלינור נוי
פסיכותרפיה | CBT | הדרכת הורים | ייעוץ זוגי ומשפחתי

09/08/2026

מה שלא תמיד מספרים על רילוקיישן...🌍

מבחוץ זה יכול להיראות כמו חלום.

מדינה חדשה, נופים אחרים, חופש, הזדמנויות, התחלה חדשה ובמיוחד כשאנחנו מעלים לרשת את הרגעים היפים, לפעמים נדמה שכולם מסביב מסתדרים ורק אצלנו משהו לא עובד.
אבל החיים ברילוקיישן הרבה יותר מורכבים מתמונה יפה.

לפני 3 שנים יצאנו מהארץ ועברנו לתאילנד.
עד היום אני לא משתמשת במילה "רילוקיישן" ולא פעם תהיתי עם עצמי מדוע.

להחליט לעזוב את הבית, את המוכר והידוע, את המשפחה והחברים, זו החלטה מורכבת. אני חושבת שהמושג "רילוקיישן" קשה לי כי יש בו משהו שנשמע לי סופי ואני לא באמת מוכנה להרגיש שעזבתי את כל מה שבניתי ויצרתי.

אני פוגשת בקליניקה א.נשים, זוגות ומשפחות שעברו לחו"ל וגילו שדווקא אחרי שההתרגשות הראשונית נרגעה, התחילו לעלות דברים שלא ציפו להם.
הבדידות.
הגעגועים למשפחה ולחברים.
הצורך להתחיל כמעט הכול מחדש.
התחושה שפעם ידעתי בדיוק מי אני ומה המקום שלי, ופתאום אני קצת הולכת לאיבוד. כאן עדיין לא מכירים אותי.

ולפעמים זה פוגש דווקא את הזוגיות.
אחד מבני הזוג פורח והשני רוצה לחזור. אחד עסוק בעבודה והשני נשאר בלי המעגלים שהיו לו בבית.
פתאום בן או בת הזוג הופכים להיות גם החבר הכי טוב, גם המשפחה, גם התמיכה וגם כמעט כל העולם החברתי.

וגם הילדים עוברים רילוקיישן.
לפעמים הם מסתגלים נהדר ולפעמים הקושי מופיע דווקא דרך חרדה, כעס, הסתגרות, קשיים חברתיים או התנהגותיים.

ויש גם אשמה.
איך אפשר לומר שקשה לי כשאני זו שבחרתי לעבור?
איך אפשר להתגעגע הביתה כשכל כך רציתי לעזוב?
ואיך אפשר להודות שאני לא בטוחה שטוב לי כאן, אחרי שכבר העברנו את כל המשפחה לצד השני של העולם?

פעם חשבתי שבית הוא היכן שהלב נמצא. היום אני חושבת אחרת.
בית עבורי הוא גם שפה. שייכות. חוקים ומנהגים. תרבות. ודאות. זיכרונות. מעגלים חברתיים ומשפחתיים וגם ארבע קירות.
כל אותם דברים קטנים וגדולים שיוצרים בתוכנו תחושה של מוכרות ושל בית.

כשעוברים לחיות במדינה אחרת, גם החוזה הזוגי והמשפחתי משתנה.
אם בארץ החיים התנהלו בתוך שגרה מוכרת, שני בני הזוג יצאו לעבודה, הילדים למסגרות, היו משפחה וחברים מסביב וכל אחד החזיק גם עולם משלו, ברילוקיישן המציאות יכולה להשתנות לחלוטין.
פתאום נמצאים הרבה יותר יחד.
התפקידים משתנים.
התלות זה בזו גדלה.
אחד מסתגל מהר והשני פחות.
דברים שפעם עבדו כבר לא בהכרח עובדים.

ואז מגיעים סימני השאלה..
למה לא טוב לנו כמו שחשבנו שיהיה?
למה אנחנו רבים יותר?
למה אני מרגישה לבד דווקא כשאנחנו כל כך הרבה יחד?
ולמה המציאות לא דומה למה שדמיינתי?

אולי אחד הדברים המורכבים ביותר ברילוקיישן הוא הפער בין הציפייה למציאות.
מעברים, שינויים והסתגלות אינם פשוטים לנפש, גם כאשר אנחנו אלה שבחרנו בהם.
וזה אולי הפרדוקס הגדול:
האם אפשר להתאבל על משהו שאנחנו בעצמנו בחרנו לעזוב?
כן.

אפשר לאהוב את החיים שבנינו במקום חדש ועדיין להתגעגע.
אפשר לדעת שהמעבר היה נכון ועדיין לעבור תקופה קשה.
אפשר להיות מוקפים באנשים ועדיין להרגיש לבד.
אפשר לרצות להישאר ובאותו הזמן להתגעגע הביתה.
שני הדברים יכולים להיות נכונים באותו הזמן.

אני מכירה את המורכבות הזאת גם מהחיים מחוץ לישראל ולא רק מהצד המקצועי.

נעים להכיר 😊
שמי אלינור נוי, פסיכותרפיסטית, מדריכת הורים ומטפלת זוגית ומשפחתית, עם מעל 20 שנות ניסיון בטיפול במבוגרים, בני נוער, זוגות ומשפחות.

אם אתם חיים ברילוקיישן ומרגישים שהמעבר פגש אתכם, את הזוגיות או את המשפחה במקום שלא ציפיתם לו, לפעמים שיחה עם מישהו שמכיר ומבין את העולם הזה, גם באופן אישי וגם מקצועי, יכולה לעשות הבדל גדול.

אני מטפלת אונליין ובקליניקה פרונטלית בקוסמוי.
מוזמנים ליצור איתי קשר ❤️
📞 אלינור 052-3702553

05/08/2026

שינוי גדול מתחיל בשיחה אחת אמיצה 🌱

אם הגעתם לכאן, ייתכן שאתם או אדם שיקר לכם מתמודדים עם קושי, תקופה מורכבת או תחושה שהגיע הזמן לעשות שינוי.

אני מאמינה שלא צריך להגיע לנקודת שבירה כדי לבקש עזרה. לפעמים שיחה אחת יכולה להיות תחילתו של שינוי משמעותי.

טיפול הוא מרחב בטוח, מקצועי ולא שיפוטי, שבו אפשר להבין את מה שמכביד, לגלות כוחות חדשים ולבנות דרך שמתאימה בדיוק לכם 🩷

אני אלינור נוי, פסיכותרפיסטית עם מעל 20 שנות ניסיון קליני בטיפול במבוגרים, בני נוער, זוגות ומשפחות.

אני משלבת פסיכותרפיה בגישה אינטגרטיבית עם כלים מעולם ה- CBT, הדרכת הורים, ייעוץ זוגי ומשפחתי, רפואה משלימה, וכן הערכה תפקודית וקשב במסגרת עבודה קלינית ומבדקי MOXO.

תחומי טיפול: חרדה ▪︎ דיכאון ומשברי חיים ▪︎ טראומה ואובדן ▪︎ ADHD ▪︎ קשיים בזוגיות ובמשפחה ועוד מגוון רחב של תחומי טיפול.

📍המפגשים מתקיימים פרונטלית או אונליין.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לעשות את הצעד הראשון, אני מזמינה אתכם ליצור איתי קשר🙏
052-3702553 📞

אלינור נוי🌹

06/10/2024

שאלתם את עצמכם מה הסיבה / מטרה לקיום שלכם? לקיום האנושי ובכלל?

התשובה היא "משמעות".
אנחנו זקוקים למשמעות כדי להתקיים. המוח תמיד יקדש הישרדות ורבייה ועל מנת לשרוד אנו זקוקים למשמעות.

כדי לקדם וליצור משמעות אנו זקוקים ל 'מוטיבציה'.
חשבו על זה; עבור מה אתם קמים בכל בוקר?

כל אדם מגדיר ומפרש מוטיבציה בצורה שונה.

מוטיבציה היא רשת עצבית במוח שמופעלת בהגיה של רעיון מסויים. כשאיזורי המוטיבציה פועלים בהקשר העז ביותר, כשה"הישרדות" תלויה בדבר, המוח לא מתעצל ובונה את את כל הבקרות הנדרשות ליישום.

המטרה הבריאה של מוטיבציה היא לייצר תנועה.
תנועה של הצלחה וכישלון יחד! המטרה במוטיבציה היא לא להצליח, אלא להיות בעשייה ולקחת בחשבון שאין לעולם הצלחה ללא כישלון.
לא לפעול מתוך 'פחד' אלא מתוך 'להט'.

המוטיבציה מחולקת לשניים:
מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית, כשההבדל ביניהם הוא מאוד גדול עם השפעה שונה לגמרי.

במוטיבציה פנימית -

התנועה מגיעה מרצון בעשייה ללא קשר לתוצאה. האדם מבין שהכישלונות הם חלק מכך ובלתי נמנעים ולכן הוא כמעט ולא מייחס להם חשיבות. הוא נהנה מהאתגרים בדרך ואינו מודד את עצמו ביחס להצלחות שלו.

במוטיבציה פנימית יש התבוננות ולקיחת אחריות. האדם שמונע ממוטיבציה כזו מקבל הרגשה טובה לכל אורך הדרך בהשגת המטרה והוא נמצא מסופק בזמן הווה.

לעומת זאת,
במוטיבציה חיצונית -

המוטיבציה לביצוע פעולה היא במטרה להשיג תוצאה עתידית אחרת מהפעולה עצמה, כגון; גמול כספי או גמול רגשי.
אדם המונע ממוטיבציה חיצונית מקבל את תחושת הסיפוק שלו רק בעת השגת המטרה בזמן עתיד.

אם ניקח כדוגמא ירידה במשקל, כשהמטרה היא התוצאה בלבד (מוטיבציה חיצונית);
הדרך אל התוצאה יכולה להיות הרסנית. אותו אדם יעשה הכל (כולל פגיעה בבריאותו) על מנת להגיע אל היעד: יקח כדורים לדיאטה, יעשה ספורט בצורה קיצונית ולא מבוקרת, יתעסק ללא הרף בתפריט (וכך ישמר הפרעת אכילה), ישקל בכל יום ואם לאורך הדרך יבחין כי "תקוע" בירידה ואין התקדמות - יכולה המוטיבציה להיכחד ולהתבטא בבולמוס אכילה או צומות.
דפוס התנהלות זה יגרום לאותו אדם להתנהל בדיאטות כל חייו; לעלות ולרדת במשקל שוב ושוב..

לעומת זאת,
אם המטרה בירידה במשקל היא למען בריאותו (מוטיבציה פנימית); האדם ילמד מהי קשיבות לגוף, מתי הוא זקוק למזון באמת, יבצע פעילות גופנית מבוקרת ולא התמכרותית ויתמסר לקצב של גופו ללא 'שעון סטופר'. בצורה הזו, ישמר תהליך בריא, יכחיד הפרעת אכילה וישמור את משקל גופו תקין ומאוזן לאורך חייו.

כשאנחנו "חייבים" לעשות פעולה כלשהי, אנחנו מונעים ממוטיבציה חיצונית ורוב הסיכויים שאותו הדבר לא יקרה ("אני חייבת לעשות דיאטה"..)
לאורך זמן, נגיע למסקנה ביחס לעצמנו שאנו לא מסוגלים לעמוד במטרות שלנו ואין לנו כוח רצון.
חשיבה כזו תביא לחוסר בטחון כלפי עצמנו ותכחיד כל מוטיבציה עתידית.

כשאנחנו "רוצים", אנו מונעים ממוטיבציה פנימית, מגדילים את הבטחון העצמי ובעיקר לוקחים אחריות ("אני רוצה לעשות דיאטה"..).

איזו מוטיבציה מניעה אתכם?😊

אלינור נוי
מרכז 'גוף אחד' - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה
052-3702553

27/07/2021

אתמול התארחתי ב"זמן הורים" ברדיו החברתי הראשון עם Anat Ben Salmon ו Ofer Erez (שהיה חסר) המדהימים! בנושא "הורות שתלטנית והורות סמכותית" (השידור המצולם - מטה, בפוסט לפני)

לפני כל הכתוב כאן, כדאי לדעת.. חינוך הילד מתחיל כבר בימיו הראשונים. הוא לומד התנהגויות בסיסיות שקשורות להישרדותו וממשיך בכל רגע ללמוד ולספוג עד ההתבגרות (סביבות גיל 8-9) ואז מטמיע את שחווה. בהמשך לגיל הזה הוא כבר מגיב ל"תוצאה" ומגבש את זהותו על סמך למידתו, משמע; הקושי גדול יותר עבור ההורה לשנות התנהגויות לאחר מכן.

בסופו של דבר, המטרה של ההורה, הבסיסית והחשובה ביותר, היא להכין את ילדו בצורה הבריאה והנכונה להמשך התנהלותו ב"עולם הגדול" לבדו (החל מגיל 18) ולשם כך הוא צריך להיות אוטונומי, סוברני ובעל היכולת לנהל תהליך קבלת החלטות לבדו. בחרתי לשוחח ולהתייחס לשני סגנונות הורות; האחד מזיק והשני מועיל ומפתח.

בהורות שתלטנית - ההורה הוא שליט. הוא המחליט הבלעדי והכל מתבצע בדרך שלו בלבד. ההורה כוחני ונוקשה, כופה את התנהגותו וראיית עולמו שלו על הילד, התקשורת מתאפיינת במונולוג ולא בדיאלוג ומבסס את סמכותו במתן הוראות ואינו נענה לצרכיו של הילד. ההורה מצפה כי הוראותיו ימולאו מבלי לתת הסבר.

בסגנון הורות שתלטנית אין גבולות, כן יש הגבלות ובד"כ הורות זו מלווה בעונשים, כוחנות, איומים והיא מביאה את הילד להיות בפחדים ומצוקה;
- פחד ממה יקרה אם יפעל עפ"י דעותיו שלו?
- פחד מלאכזב את ההורה

ילד ששומע את המשפט "אמא / אבא תמיד צודק/ת" או "אנחנו ההורים יודעים טוב יותר", הופך להיות לילד שלא סומך על הרגשות שלו, צרכיו ורצונותיו וכתוצאה מכך, קבלת החלטה הכי פשוטה אצל הילד יכולה להוביל אותו לחרדה.

כל זאת מוביל את הילד לחוסר בטחון מאוד גדול שיכול להתבטא ב:

* מצוקה נפשית, דיכאון, חרדות
* דימוי עצמי נמוך
* בעיות התנהגות (כגון: מרדנות)
* תלות - ילד שלא ידע לקבל החלטות בעצמו כי לא קיבל כלים לכך
* אי יכולת לקבל מרות - כי תמיד היה תחת הגבלות ושליטה מצד הוריו
* חוויית נטישה - כי לא קיבלו אותו כפי שהוא אז למד שהוא אינו מספיק או לא טוב
* ריצוי - ינסה בכל דרך שלא תואמת לו, לקבל הזנה של אהבה, שייכות, בטחון והגנה וכך הוא נוטש את עצמו
* נטייה להתמכרויות - הדחקה ובריחה של הנפש את הסבל שמרגישה בגלל דימו עצמי נמוך
* הפרעת אכילה - כתוצאה מהפרעת שליטה של ההורה, הילד יחפש לשלוט במשהו אחד לפחות כי רק שם יכול
* שקרים והסתרה - כי לא מתאפשר לילד לבטא את צרכיו ודעותיו
ועוד..

להורות שתלטנית ניתן להגיע ממס' מקומות:
- כתוצאה מהמודל אותו הורה חווה וראה בילדותו.
- מתוך מקום נרקיסיסטי שזקוק ל"עליונות" כי כל חייו כילד הרגיש נחות.
- מתוך חרדת נטישה, ההורה יהיה חרדתי (ולא "דאגני") לילדו על מנת לפתח אצלו תלות (לא מודעת)
- מתוך אי ידיעה מהם גבולות ואיך שמים אותם.

אני חושבת שהקושי המרכזי בחשיבה של "איך הורה אמור להיות ולהתנהג" על מנת שיוביל להתפתחות תקינה של ילד (שבסופו של דבר זו מטרתו של כל הורה, לעשות את הדבר הנכון), הוא להבין מה זה אומר "גבולות" ואיך הוא אמור להתנהג כהורה ולהיראות בתוך שימת הגבול. זו חשיבה מודעת / לא מודעת שגם מובילה בסופו של דבר להיות בסגנון המזיק או בסגנון המועיל.

מהו גבול? 🙃
גבול הוא תיחום המסייע להבין מה מותר ומה אסור. גבולות נותנים בטחון והגנה והם תנאי הכרחי לאיזון בריא ונכון. גבול מאפשר את חופש הפעולה בתוך המשבצת והוא חלק מהגדרת הזהות העצמית של האדם.
אנחנו פוגשים גבולות בכל מקום; בחברה, בזוגיות, מקצועית והורית.

עונש, לעומת זאת, הוא גמול פוגע בתגובה לחריגה מגבול מסויים.

ילדים זקוקים לגבולות..! חלק מההתבגרות התקינה אצל הילד הוא לבחון גבולות, ועל מנת שזה יקרה, הוא זקוק להורה שישמור וישים את הגבול.

ובכל זאת... היכן הבעיה בשימת גבולות?

גבול מייצר חייץ ויכול להתפרש כריחוק.
מצד אחד, הפחד להיראות נוקשה מדי ומצד שני, איך להיות אסרטיביים במידה הנכונה ולא לגלוש לאגרסיביות או הפוך; ריצוי?!
יש את הפחד מעימותים, פחד מהקושי לקבוע מה יהיו התוצאות וההשלכות למעשים, מחוסר היכולת לעמוד מאחורי הגבול שנקבע, מחילוקי דעות בין ההורים ומההתכחשות של הילד לבעיה ובעיקר בעיקר הפחד מלא להיות אהוב..

את הגבולות אנחנו מגדירים ושמים לעצמנו על סמך רצונות וצרכים.
נתבונן ונראה את צרכיו של הילד ונקודת מבטו; למה הוא זקוק, מה הוא צריך ומבקש. נזכיר לעצמנו מה עומד מאחורי כל החלטה ומה הערך המוסף אותו הצד השני מקבל בעקבות ההחלטה וניתן לו הסבר הגיוני לכך כי זה מה שעושה את ההבדל בין "גבול" ל"הגבלה".

אין צורך ביותר מדי דיבורים מיותרים, הילדים מבינים מאוד מהר. התחילו לבצע והתייחסו עניינית לכל התנהגות. לעולם אל תשפילו את הילד ואל תנסו "לאלף" אותו. על סמך תגובותיו אליכם תוכלו לראות אם הדרך / ההתנהגות שלכם מותאמת לצרכיו.

בקיצון השני של הורות שתלטנית נמצאת ה"הורות המתירנית". בסגנון הורות זה, ההורים לא מציבים כמעט גבולות ודרישות, נמנעים מעימותים, הורות שמאפשרת כמעט הכל ולכן הילדים הם אלה שיותר דומיננטיים ומקבלי ההחלטות בבית.
על אף הפנטזיה הילדית "להיות כל יכול ושאף אחד לא יאמר לי מה לעשות", מצב זה יוצר כאוס מוחלט והתשה בבית כי הילד הוא זה שלרוב צריך לקבל החלטות. גם בסגנון הורות זה, ההורה לא רואה את צרכיו של הילד.

לעומת כל זאת...
עפ"י מחקרים, סגנון ההורות המועיל ביותר הוא ה"הורות הסמכותית" שבו ההורה הוא מנהיג ואסרטיבי.
ההורה מציב סטנדרטים ברורים, גבולות ולא הגבלות, ההורה אסרטיבי ויחד עם זאת אינו חודר למרחב האישי והפרטי של הילד. הוא מדריך את הילד ונמנע מהגנת יתר. המשמעת היא יותר תמיכתית ומעצימה ופחות מענישה, הוא מעניק אהבה, בטחון, שייכות והגנה ע"י קביעת כללים ותמיכה באוטונומיה.

אז... מה כן לעשות ואיך להתנהג בצורה המועילה ביותר להתפתחות תקינה של ילד?
חייבים לזכור שההורה הוא תמיד המודל.. הילד צופה בכל עת, מחקה ולומד את ההורה בתגובות, בחששות, בתוך שיח ובכל מצב (גם אם לא קשור אליו ישירות).
1. לזכור שכל ילד אינו דומה לאף אדם אחר ומתוך ההבנה הזו כל ילד וצרכיו שלו (שלא בהכרח תואמים את צרכיהם של ההורים)
2. להאמין בילד וביכולותיו ולפתח אצלו מסוגלות; חוויות (שליליות/חיוביות) מובילים ללמידה
3. לקבל ולתת מקום לדעותיו וצרכיו השונים, ללא ביקורת או שיפוט (גם אם אין הסכמה)
4. ההורים צריכים להיות בהסכמה הדדית ועקביות אחר החלטות שניתנות ולבחור מראש על מה להתעקש והיכן אפשר לוותר..
5. ללמד אותו להכיל, להתמודד ולהיות בתוך כל המצבים של הרגשות והסיטואציות, ללא בריחה או הדחקה
6. ללמד את הילד מהי מוטיבציה פנימית ולקיחת אחריות על מעשיו. לכל מעשה שאנו עושים יש השלכות. הורה שלוקח אחריות על מעשי ילדיו אינו מאפשר לילד תהליך של למידה עצמאית (לדוגמא: לסדר את החדר שלו, להכין את שיעוריו וכד')
7. להיות בשקיפות מלאה בקשיים ודילמות
8. להעניק ביטחון לילד שהוא יכול לפנות אליכם בכל עת לעזרה וכשזה קורה, ללמד אותו להגיע לפתרונות בעצמו ולא להחליט עבורו / במקומו
9. ללמד את הילד להגיע ולהיות ב-100% שלו בכל דבר ולדעת שיש דברים שיוכל לעשות ויהיה טוב בהם ויהיו דברים שלא יוכל לעשות וזה בסדר.. לא חייבים להיות טובים בהכל וזה גם לא אפשרי. לא חייב שכולם יאהבו אותנו; יהיו כאלה שכן ויהיו כאלה שלא.. העיקר שיאהב ויקבל את עצמו. ללמדו מהו "שלם" ולא "מושלם" (כי לא קיים דבר כזה)
10. לתת משוב חיובי ולהעצים את מה שטוב בו
11. ללמד את הילד להכיל "טעויות" וללמוד מכך
12. ללמדו להכיל דעות שונות (בתנאי שההורה ילמד קודם 😊)
13. ללמדו מהם גבולות ולא הגבלות. כל גבול שניתן חייב להיות הגיוני ומובן לילד (בדומה לאדם מבוגר) ואף לתת לו את יכולת הבחירה בתוך הגבול עצמו. כשיינתן לו הסבר, הוא ירגיש שרואים אותו כראוי, נותנים לו מקום ובעיקר מכבדים אותו. שימו לב שאתם שמים גבולות מתוך ראיית צרכיו של ילדיכם ולא מתוך הצרכים שלכם🙏
14. כמובן כמובן כמובן, לכבד את המרחב הפרטי והאישי של הילד

אם קראתם עד כאן (תודה 🙏), לסיום אני רוצה לציין ולהזכיר שכולנו פועלים (בכל הרובדים) על סמך המודל אותו חווינו כילדים. גיבשנו דעות, חשיבה והתנהגות בהתאם.. וזו "התוכנה" שהותקנה לנו.
אם הנכם מוצאים את עצמכם בסגנון הורות שדומה לסגנון השתלטני, מתירני או הסגנון הנמנע, אני ממליצה לכם בחום רב לגשת לטיפול כי אפשרי אחרת..

אשמח לעזור בכל שאלה / ייעוץ וכמובן טיפול 🌹
אלינור נוי – מרכז "גוף אחד"
טיפולים בפרט, זוג ומשפחה
052-3702553

Address

Holon
5829203

Telephone

+972523702553

Website

https://www.facebook.com/share/1BmA6WWE5n/

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when מרכז 'גוף אחד' - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to מרכז 'גוף אחד' - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה:

מרכז 'גוף אחד' - טיפולים בפרט, זוג ומשפחה