נעמה צור- טיפול באמנות לגיל השלישי.

12/09/2024

בכנס הגרונטולוגיה ה 25.
יומיים מרתקים בכנס הדו שנתי.

21/09/2023

בכנס השנתי של עמותת עמד׳א, עם Mirit Hoffmann Reif
היום יום האלצהיימר הבינלאומי.
למחלת האלצהיימר ולדמנציות השונות אין מרפא.
אבל יש מה לעשות כדי לשמר ולשפר את איכות החיים, יש מה לעשות כדי לנסות ולהאט את התהליך הניווני ולשמר את התפקודים והיכולות השמורים.
טיפול באמנות הוא כלי נהדר לשם כך, שעוזר גם למתמודדים עם המחלה וגם לבני המשפחה המטפלים.

08/02/2023

פוסט חדש ב זקני השבט - מרכז רב מקצועי לגיל הזיקנה על טיפול באמנות לגיל המבוגר. מוזמנים ומוזמנות לשתף. 🌸

טיפול באמנות בגיל השלישי והרביעי

מאת: נעמה צור

טיפול באמנות הוא תחום מטיפולי הפסיכותרפיה. יצירת הקשר הטיפולי ואופן הביטוי בו נעשים באמצעים יצירתיים ולא מילוליים: ציור, פיסול, תנועה, מוזיקה, כתיבה ועוד.
מנסיוני, הדבר המהותי והמרכזי במפגשים עם א.נשים בכלל ועם אנשים זקנים בפרט, הוא העובדה שבכל גיל, כל אדם רוצה להישמע ולהיראות. להיות מובנים. לקבל מבט אוהד, שמהדהד קשר חם, מבט שמאשר את היותנו בעולם הזה.

אמנות על סוגיה ומעורבות בתהליכים יצירתיים, במיוחד כשהם חלק מקשר משמעותי, יש בהם קסם.
יש בהם חיות וריפוי. זה הכוח של האמנות.
הפסיכיאטר והאנליטיקאי קארל גוסטב יונג אמר שאת הפתרון לסימפטום צריך לחפש מתוך הסימפטום עצמו. ואין כמו עבודה יצירתית וסימבולית כדי לתת לנפש לדבר.

ציור, פיסול, מוסיקה, מחול- גם כאשר יוצרים יחד וגם כאשר ההשתתפות היא 'פסיבית': צפייה משותפת במחול, האזנה משותפת למוסיקה, או התבוננות משותפת ביצירות אמנות, נוצר קסם וחסד בתקשורת- הן של אדם עם עצמו והן בין המעורבים בתהליך.
לדמיון יש כוח מרפא ואין לו סוף, וכך גם לאפשרויות היצירתיות.

כשאני מגיעה אל המטופלים והמטופלות שלי הביתה, הדגש הוא הקשר. החיבור.

החום.

המבט.

ההקשבה.

ההנאה של האנשים איתם ואיתן אני נפגשת, החיזוק על הכוחות הקיימים ועל והתושיה, שעזרו להתמודד עם מטלות ואירועי החיים.

"אנשים יצירתיים הם סקרנים, גמישים ועצמאיים, עם רוח אדירה ואהבה למשחק". הציטוט הזה (בתרגום חופשי) מיוחס להנרי מאטיס, שיצר עד מותו בגיל 84.

ארגז הכלים בטיפול באמנות הוא יצירתי, צבעוני ומגוון. חומרית ואינטלקטואלית. היכולת להתבונן בדברים בסקרנות ובהנאה, כמו ילדים, כאילו זו פעם ראשונה, קיימת גם בגיל הזיקנה. צריך לדעת להעיר ולהאיר את היכולת הזו, שאולי נשחקה קצת עם השנים ועם החיים.

מרכיב הספונטניות שביצירה, מחד, ואפשרויות הבחירה, מאידך, הם בסיסיים ומהותיים לתחושת הרווחה והמסוגלות. יצירה היא כוח חיים. אפשרויות בחירה רבות עלולות להצטמצם עם העלייה בגיל. בתהליך היצירה יש אפשרויות בחירה, גם אם הן סימבוליות: בחירה של צבע (כחול או ירוק? או אולי גם וגם?), בחירה של חומר (פלסטלינה או חימר?), או בחירה בתוך הקומפוזיציה עצמה (למעלה או למטה? בימין או בשמאל?).
האפשרות לעשות בחירות (גם אם סמבוליות) בתוך תהליך היצירה מחזיר תחושת שליטה, מעודד ספונטניות, מייצר הנאה ומעודד חשיבה וביטוי אישי. אדם מזהה את עצמו כשהוא יוצר. בדרך כלל אנשים מרגישים בבית-בתוך-עצמם כאשר הם יוצרים. וזה כל כך משמעותי.

אמנם לא נשנה את המציאות או את אירועי העבר, אבל בעזרת תהליכי יצירה נוכל למצוא את הכוחות הקיימים בנו. כאשר מתווסף לזה תיקוף ואישור של אחר משמעותי – זה שווה זהב.

טיפול שכזה מתאים לאנשים עם ירידה תפקודית וקוגניטיבית קלה ובינונית, ולאנשים שמתמודדים עם דמנציה בשלבים שונים – בתחילת המחלה או במצב מתקדם שלה. הטיפול מתאים גם לאנשים צלולים ומתפקדים, החווים ירידה בהנאה, במוטיבציה ליזום, בעליה בשיעמום ובתחושת בדידות. בין אם זה כתוצאה מהשלכות הקורונה שפקדה אותנו או מסיבות אחרות. הטיפול יכול להתאים למתמודדים עם פרקינסון, דיכאון, שבץ, או לחילופין אובדן טרי או אבל ממושך. אפשר, כדאי ומומלץ לעבוד בני ובנות אדם שיש להם סיפורים. חוויות. ניסיון חיים. סקרנות. חיוניות. ניסיון קודם או כישרון ממש לא הכרחי לעבודה מסוג זה. כאמור, הדגש הוא הקשר המשמעותי ושימור התפקוד. שיפור איכות החיים. המפגש היצירתי מחייה ומצית מחדש את מי שהם היו פעם. ולו לרגעים. הערך המצטבר הוא גדול. המפגש היצירתי מאפשר לגלות יכולות והנאות חדשות, שלא הכירו בעצמם.

"אני כבר לא יכולה לצאת, אבל את מביאה אלי את העולם. את מרחיבה לי את האופקים ומוציאה אותי מהדיכאון", אמרה לי מטופלת, כאשר שבתי מחופשה בה לא התראינו שבועיים.

המעורבות בתהליך יצירתי מזכירה להםן את עצמםן, כפי שהםן תמיד הכירו. לא אחת אני עדה ושותפה תוך כדי התהליך לרגעי חסד. רגעים של מה שנראה כמו ניצוץ של המצב הפרה-מורבידי. גם במצבים מתקדמים של מחלות. לדמיון ולמעורבות בתהליכי יצירה יש כח מרפא.

"אני זוכר יותר טוב כשאת באה", אמר לי מטופל אחר, מתמודד עם אלצהיימר.

יש מצבים ומחלות שלא ניתנים לריפוי. אבל, הטיפול יכול לעזור לשמר רזרבות קוגניטיביות, להפעיל חלקים שונים של המוח, ובזכות זה לייצר חיבורים חדשים (קצת כמו 'חדר כושר' למוח). לעורר חלקים שמורים שלא יכולים לקבל גירוי אלא בפעילות לא מילולית ובגירוי של צד ימין של המוח (ובכך לייצר פיצוי כאשר צד שמאל הוא הפגוע).
טיפול לא מילולי עוקף מגבלות שפה ומאפשר ערוץ ביטוי נפלא ומכבד, כאשר המלים מתקשות לצאת, או מאבדות את משמעותן. הטיפול עוזר ליצור חוויות משמעותיות של הנאה והקשבה, עניין ולמידה, וחשיפה לתכנים חדשים ומרתקים.

גם אם אין תרופה למחלה – לאמנות ולמעורבות בתהליכי יצירה יש אפשרויות נפלאות לטרנספורמציה.

גם כשנדמה שכבר אין מה לעשות.

מתברר שיש.



נעמה היא מטפלת באמנות, גרונטולוגית, ומטפלת בבני הגיל השלישי והרביעי בביתם, באזור גוש דן.

052-3518489

[email protected]

נעמה צור- טיפול באמנות לגיל השלישי.

מיאס עבד אלרחים
ד"ר דנה דויד - מכשירי שמיעה יעוץ לרכישה ושימוש
Rony Tillinger
עו"ד אפרת פריימן
Noam Lifsh*tz Tillinger
Amit Lanir
Raya Leibowitz
Refael Almog ILaw
Israel Issi Doron
החוג לגרונטולוגיה

19/01/2023

אני רוצה לספר לכם על הפתעה משמחת שקרתה לי השבוע: בחמישי שעבר קיבלתי הודעה מפתיעה ומשמחת מטל ניסן, העורכת של תכנית 'ששים החדש' ב'כאן גימל' עם איציק יושע.
היא ראתה פוסט שכתבתי על העבודה שלי ושאלה אם אהיה מוכנה להתראיין לתכנית על העיסוק שלי, ולספר על התרומה והיתרונות של טיפול באמנות לגיל השלישי והרביעי.
כמובן שמיד נעניתי בשמחה. הפתעות כאלה אני אוהבת!
אני משתפת את הראיון (דקה 45:30-58).

טיפול באמנות לגיל השלישי והרביעי מתאים כמעט לכל אחד ואחת בשלב המתקדם של החיים: מי שצלול/ה ומתפקד/ת לעילא ומי שמתמודד/ת עם מצבים מורכבים יותר, כגון מחלות זיקנה (דמנציה, פרקינסון, שבץ), אובדנים ואבל ממושך, דיכאון ירידה קוגניטיבית ברמות שונות ועוד.

כמו שאתם.ן כבר יודעות ויודעים, אני מגיעה אל בית המטופלים/ות שלי, באזור גוש דן.
אני מביאה אליהם את הקסם שאמנות, על סוגיה, יודעת לעשות. כל זה בשילוב קשר משמעותי ומקצועי, סבלנות רבה ואהבה אינסופית למה שאני עושה.
הדגשים שלי בטיפול הם חיזוק הכוחות והיכולות הקיימים, מציאת משמעות, הנאה, עניין וקשר משמעותי.
אנשים רוצים שיקשיבו להם, בכל גיל.
ואת זה אני יודעת לעשות, בשילוב עבודה מקצועית, עם ותק של מעל 20 שנה והתמחות בגרונטולוגיה.

אני כאן כדי לעזור להורים המבוגרים שלכם/ן (או אולי להוריהם) לשפר את איכות החיים, להפיג בדידות, לשמר קוגניציה, להתמודד עם הסתגלות לשינויים שבאים עם הגיל, להתמודד עם מצבים שאין להם פתרון. זה לא אומר שאין מה לעשות.
אני כאן כדי להקשיב וכדי לעזור למצוא את החלק המלא של הכוס, גם כשקשה.

ואני אביא אליהם את הקסם והפלא שהאמנות יודעת לעשות בנפש האדם, בפגישות מקצועיות, מהנות, מעניינות ומשמחות.

מזמינה אתכן להאזין לראיון המצורף, דקה 45:30-58
ולשתף לטובת מי שיכול/ה להיעזר בי

להתראות,
נעמה צור.
052-3518489

https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=29980
הראיון בדקה 45:30-58

04/04/2022

אני מאד מאד אוהבת סרטים דוקומנטריים.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט ׳עד קצה הזריחה׳ של הבמאי סילבן ביגלאייזן.
סרט פרידה של בן מאימו.
סרט רגיש ומרגש באופן בלתי רגיל, זוכה פרס דוקאביב 2015.
אימו של הבמאי, אישה בת 94. ברוחה בת עשרים.
הבן בא להיפרד ממנה כאשר נדמה היה כי אלה ימיה האחרונים.
אך הסרט הוא סרט על החיים.
בעין רגישה, כנה וישירה, ובעיקר אוהבת, מזמין אותנו הבמאי להיות לעדים ועדות, לקשר המרגש הנגלה מול המצלמה.
״אינני מעונינת לראות זקנים״, אמרה לי חברה כשהמלצתי לה בהתרגשות על הסרט.
הסרט נפרש על שנתיים ולא על ימים ספורים, כפי שציפה הבמאי שיקרה, כאשר הגיע לבלגיה לבית אימו.
״זה סרט על פילוסופיה״, אמרתי לה בעיניים נוצצות.
״זה סרט זן! זה סרט על החיים! ״

חשבתי על מטופלת שצפתה אתי בסרט. ישבנו שתינו מרותקות: מהרהרות, מתרגשות, מזדהות.
זה נתן פתח עדין ומאפשר לשיחה כנה ומרגשת על המוות, על החיים, על מחשבות והרהורים על סוף החיים.
בזכות הצפייה המשותפת נפתח עוד רובד בקשר הטיפולי ביני ובין המטופלת. משהו שלא היה קודם.
הקירבה של שתינו יחד ואולי גם שלה עם עצמה.

אמנות, על סוגיה, מחברת בין אנשים.
אמנות, על סוגיה, עושה קסמים.
אני מביאה את הקסמים האלה אל האנשים היקרים לכם.

Twilight of a Life: Directed by Sylvain Biegeleisen. An intimate chat with a dying mother.

15/03/2022

ליצירתיות אין גיל. וגם למוזיקה.
דוגמה חיה לכך, ברגעים אלה ממש:
מתוך ערב למען מוזיקאים אוקראיניים, שיזמו והפיקו אהוד אטון וברק וייס.
הרכב חוצה גילאים שהמוזיקה מחברת בין חלקיו, באופן מיידי ובלתי אמצעי.
על הנגינה: ז׳ק סני הנפלא (שריגש עד דמעות) בסקסופון ובשירה, אמיר דוד תופים, אהוד אטון בס, אברם פלדר חצוצרה, והפסנתרן דניאל שוורצוולד.
יוזמה מרגשת וחשובה.

Michal Brown קהילת הג'אז החברתית
Ehud Ettun

10/03/2022

פוסט חדש בעמוד המקצועי שלי.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא ולשתף.

"מה שלומך?", אני שואלת אותה.
"הוי, לא טוב", היא נאנחת.
"מה קרה?"
"אני לא ישנה, והבטן שלי שוב עושה לי בעיות".
אני מהנהנת בהבנה.
"והחדשות האלה- את יודעת, הן מחזירות אותי ברגע למה שאני עברתי. עברו שמונים שנה! שמונים שנה! וכאילו שזה קורה עכשיו".

כך התחילה השבוע הפגישה שלי עם א', על רקע המלחמה הארורה באוקראינה.
א', מטופלת ותיקה ואהובה.
אישה מקסימה עם כוחות-על, חכמה רבה חדות והומור שנון.
ניצולת שואה בת 90, שעברה כילדה את המלחמה.
אני מבינה שהיא שוב רואה חדשות 24/7 ושהמלחמה באוקראינה מציפה ומוציאה אותה מאיזון.
הילדים כועסים עליה שהיא צורכת חדשות באובססיה בימים כאלה.
גם אנחנו כבר דיברנו על כך שזה לא לטובתה.
אבל היא לא יכולה לעצור את עצמה.
הצורך בעדכונים שוטפים נותן לה תחושת שליטה. שליטה שלא היתה לה פעם, כשהיתה צריכה אותה.

היא מספרת לי זכרונות וחוויות מהמלחמה.
לא הייתי צריכה לשאול כלום- היא רק חיכתה לרגע שיקשיבו.
על אף שכבר שמעתי את רב הסיפורים, הפעם העוצמה היא חדשה.
האפקט (הבעת הפנים) אחר לגמרי. התגובה הרגשית עוצמתית ומורגשת וב'ווליום' חזק הרבה יותר.
החוויות איומות. היא מספרת עוד ועוד, וכאילו חווה את זה לנגד עיני.
היא לא מתפרקת, היא נשארת אסופה ומוחזקת. בשליטה.
אבל הקושי והכאב ניכרים: הקול מתחזק, הפנים מאדימות, בעיניים יש לחלוחית של דמעות והבעתה מלאה כאב.

ובתוך כל זה, אני חושבת לעצמי, בסיפור שלה יש הרבה אופטימיות.
אופטימיות על המזל הגדול שהיה לה, להישאר בחיים.
אופטימיות על התושיה הרבה שהצילה אותה.
אופטימיות על אהבת האדם שיש בה, ועל הסלחנות שבה, כפי שהיא מעידה על עצמה.
אופטימיות על כך שההורים והאחים שלה נשארו ושרדו יחד ועלו לארץ. ביחד.
אופטימיות על החיים הטובים שבנתה כאן, בזוגיות אוהבת, טובה וארוכה.
אופטימיות על הילדים והנכדים הנפלאים שלה, שאוהבים אותה ומטפלים בה במסירות מעוררת התפעלות.
כמה מזל היה לה, בתוך כל השחור הזה.

אני משתפת אותה במחשבה שלי ומציעה שהאופטימיות הזו היא בעצם משאב שקיים בתוכה. שעזר לה להתמודד.
היא מהרהרת בזה.
אני מהרהרת בכך שלא אשנה את ההסטוריה שלה ולא את הצורך לחזור שוב ושוב על הטראומה, על אף שזה מציף וקשה.
זה טיבה של טראומה. היא מציפה בלי התראה ומחייה את עצמה במי שעבר/ה אותה.
כל מה שאני יכולה לעשות כרגע, זה להיות איתה עם הזכרונות הקשים ולהיות אוזן ועדות לחוויה שלה. לכאב.
ולאופטימיות.
ואת זה אני עושה.

אם יש לכםן הורים או מכריםות מבוגריםות שהתקופה הנוכחית קשה להםן, אשמח לעזור עם הכלים שיש לי.
נעמה צור- טיפול באמנות לגיל השלישי.
052-3518489

09/03/2022

"מה שלומך?", אני שואלת אותה.
"הוי, לא טוב", היא נאנחת.
"מה קרה?"
"אני לא ישנה, והבטן שלי שוב עושה לי בעיות".
אני מהנהנת בהבנה.
"והחדשות האלה- את יודעת, הן מחזירות אותי ברגע למה שאני עברתי. עברו שמונים שנה! שמונים שנה! וכאילו שזה קורה עכשיו".

כך התחילה השבוע הפגישה שלי עם א', על רקע המלחמה הארורה באוקראינה.
א', מטופלת ותיקה ואהובה.
אישה מקסימה עם כוחות-על, חכמה רבה חדות והומור שנון.
ניצולת שואה בת 90, שעברה כילדה את המלחמה.
אני מבינה שהיא שוב רואה חדשות 24/7 ושהמלחמה באוקראינה מציפה ומוציאה אותה מאיזון.
הילדים כועסים עליה שהיא צורכת חדשות באובססיה בימים כאלה.
גם אנחנו כבר דיברנו על כך שזה לא לטובתה.
אבל היא לא יכולה לעצור את עצמה.
הצורך בעדכונים שוטפים נותן לה תחושת שליטה. שליטה שלא היתה לה פעם, כשהיתה צריכה אותה.

היא מספרת לי זכרונות וחוויות מהמלחמה.
לא הייתי צריכה לשאול כלום- היא רק חיכתה לרגע שיקשיבו.
על אף שכבר שמעתי את רב הסיפורים, הפעם העוצמה היא חדשה.
האפקט (הבעת הפנים) אחר לגמרי. התגובה הרגשית עוצמתית ומורגשת וב'ווליום' חזק הרבה יותר.
החוויות איומות. היא מספרת עוד ועוד, וכאילו חווה את זה לנגד עיני.
היא לא מתפרקת, היא נשארת אסופה ומוחזקת. בשליטה.
אבל הקושי והכאב ניכרים: הקול מתחזק, הפנים מאדימות, בעיניים יש לחלוחית של דמעות והבעתה מלאה כאב.

ובתוך כל זה, אני חושבת לעצמי, בסיפור שלה יש הרבה אופטימיות.
אופטימיות על המזל הגדול שהיה לה, להישאר בחיים.
אופטימיות על התושיה הרבה שהצילה אותה.
אופטימיות על אהבת האדם שיש בה, ועל הסלחנות שבה, כפי שהיא מעידה על עצמה.
אופטימיות על כך שההורים והאחים שלה נשארו ושרדו יחד ועלו לארץ. ביחד.
אופטימיות על החיים הטובים שבנתה כאן, בזוגיות אוהבת, טובה וארוכה.
אופטימיות על הילדים והנכדים הנפלאים שלה, שאוהבים אותה ומטפלים בה במסירות מעוררת התפעלות.
כמה מזל היה לה, בתוך כל השחור הזה.

אני משתפת אותה במחשבה שלי ומציעה שהאופטימיות הזו היא בעצם משאב שקיים בתוכה. שעזר לה להתמודד.
היא מהרהרת בזה.
אני מהרהרת בכך שלא אשנה את ההסטוריה שלה ולא את הצורך לחזור שוב ושוב על הטראומה, על אף שזה מציף וקשה.
זה טיבה של טראומה. היא מציפה בלי התראה ומחייה את עצמה במי שעבר/ה אותה.
כל מה שאני יכולה לעשות כרגע, זה להיות איתה עם הזכרונות הקשים ולהיות אוזן ועדות לחוויה שלה. לכאב.
ולאופטימיות.
ואת זה אני עושה.

אם יש לכםן הורים או מכריםות מבוגריםות שהתקופה הנוכחית קשה להםן, אשמח לעזור עם הכלים שיש לי.
נעמה צור- טיפול באמנות לגיל השלישי.
052-3518489

06/02/2022

יש אנשים שלא צריכים הרבה גירויים בשביל להיזכר בעברם הרחוק.
חלקם חיים אותו כאילו הוא עכשיו, גם בעשורים המאוחרים לחייהם.
כזו היתה הפגישה שלי השבוע עם מטופלת יקרה ללבי.
הבאתי לפגישה ספר אמנות של אמן אהוב עלי- אסד עזי.
חלק מעבודתי הוא התבוננות משותפת ביצירות אמנות. זה תירוץ ופלטפורמה לשאלות רבות ומגוונות, בכיוון רגשי ובכיוון קוגניטיבי, וכמו שכבר כתבתי כאן, אמנות עושה קסמים.
התבוננות משותפת בציורים היא גם דרך נהדרת ליצירת קשר ביני ובין המטופל/ת וכמו מראה- בינם לבין עצמם.

א' החזיקה את הספר, ועוד לפני שפתחה אותו, שאלה באגביות לגילו של האמן.
כשעניתי '67' צחקה ואמרה 'ינוקא'.
א' תחגוג השנה יומולדת 90 וחייה המוקדמים היו מלאי קשיים.
השאלה על גילו של האמן פרצה סכר של זכרונות ילדות.
חלק מהסיפורים כבר שמעתי וחלקם היו חדשים. מצמררים, כואבים, ומלאי עוצמה בכל פעם מחדש.
זה מסוג הרגעים בהם אני נוכחת שאנשים פשוט רוצים שישמעו אותם. שיהיו איתם בנקודה בה הם נמצאים ונמצאות, כמו שהםן ובלי שיפוט.
וזה מה שאני עושה.
בכל שבוע מחדש.
בסוף הפגישה אמרה לי א': "היום היית הפסיכולוגית שלי."
חייכתי אליה באהבה וחיבקתי אותה במבטי.

התמונה: פרט מתוך 'פרש נודד', אסד עזי.
התמונה שפתחה את הסכר.