15/08/2026
**סיפור מהקליניקה: "אני פשוט לא מאמינה בעצמי"**
השבוע פגשתי בקליניקה שני מטופלים שונים לגמרי, אבל עם דפוס מאוד דומה.
שניהם רצו שינוי.
שניהם ידעו פחות או יותר מה הם רוצים.
ושניהם, בלי לשים לב, עצרו את עצמם שוב ושוב.
לא בגלל עצלנות.
לא בגלל חוסר יכולת.
אלא בגלל קול פנימי שהפך עם השנים לכל כך מוכר, שהם כבר כמעט האמינו שהוא האמת.
"מי אני שאצליח?"
"זה גדול עליי."
"אני לא מספיק טובה."
"עדיף לא לנסות, כדי לא להתאכזב."
אני קוראת לזה בקליניקה **"טראומת הערך"** – חוויה מתמשכת שבה האדם לומד להקטין את עצמו, את היכולת שלו ואת מה שמותר לו לרצות.
והבעיה היא שכאשר אנחנו לא מאמינים בעצמנו, אנחנו לא רק חושבים מחשבות מקטינות.
אנחנו מתחילים **לפעול בהתאם להן**.
אנחנו לא מעזים לבחור את מה שבאמת טוב לנו.
לא מעזים לקחת צעד קדימה.
לפעמים אפילו לא מרשים לעצמנו לחלום.
והרי אם אני לא מצליחה לדמיין את האפשרות של חיים אחרים – איך אכוון אליהם?
ואם אין לי מטרה – איך אדע לאן ללכת?
במפגש עצרנו.
במקום לנסות להשתיק את הקולות האלה, עשינו מדיטציה ולמדנו להקשיב להם.
לשמוע את המחשבות האוטומטיות כשהן עולות.
"אני לא יכולה."
"זה לא בשבילי."
"אני בטח אכשל."
ואז ללמוד לעשות משהו מאוד משמעותי:
**להבחין בין המחשבה לבין המציאות.**
המוח שלנו מייצר כל הזמן מחשבות שנועדו להגן עלינו. הן מזהות סכנה, מצמצמות סיכון, שומרות אותנו באזור המוכר.
אבל מה שפעם אולי הגן עלינו, לא בהכרח משרת אותנו היום.
ולכן המטרה היא לא להילחם במחשבות.
המטרה היא לזהות אותן – ואז לבחור לאן להפנות את תשומת הלב.
למטרה.
לצעד הבא.
לפעולה שאפשר לעשות עכשיו.
זה בדיוק המקום שבו נכנסת **דארנה – ריכוז ושליטה בתשומת הלב.**
היכולת לשים לב לאן ההכרה הולכת, לזהות כשהיא נסחפת לדפוס הישן, ולהחזיר אותה שוב ושוב למה שאנחנו בוחרים ליצור.
זו מיומנות.
וכמו כל מיומנות – אפשר לתרגל אותה.
כי אולי אנחנו לא יכולים לבחור איזו מחשבה תופיע.
אבל אנחנו יכולים ללמוד לבחור **לאיזו מחשבה אנחנו נותנים את המושכות.**
וזה לפעמים הצעד הראשון בדרך חזרה אל עצמנו.
אל היכולת לחלום.
אל האומץ לבחור.
ואל האפשרות לגלות שאנחנו הרבה יותר ממה שהקול הפנימי שלנו התרגל לספר לנו.
את מיומנות השליטה בתשומת לב מספיק לתרגל חמש דקות ביום
פותחים טיימר. יושבים בנוחות במקום יחסית שקט, וכל מה שעושים זה מממקדים את תשומת הלב בנשימה.
כן , בדבר המשעמם הזה . לא משנים את הקצב לא משפיעים על האורך המשך והעוצמה.
רק נושמים
וכל כמה שניות תכנס מחשבה
יכנס צליל
דמיון
תחושה תעלה מהגוף
באופן אוטומטי
ואתם רק צריכים להחזיר תשומת לב לנשימה. מתי מתחילה שאיפה ומתי נגמרת. מתי מתחילה נשיפה ומתי נגמרת.
שוב ושוב
ושוב
וזה לא משנה כמה פעמים ההכרה תלך לטייל אחרי אובייקטים מעניינים
התפקיד שלנו במשך חמש דקות זה לזהות שאנחנו לא על הנשימה. לחזור לנשימה. להחזיק תשומת לב עליה. ושוב.
וככה נלמד לזהות מחשבות אוטומטיות
וככה נחזק את הפניית תשומת הלב לפעולות שיקדמו אותנו למטרות שלנו
וכשנצליח פעם אחת ועוד פעם
השריר יגדל
ותהיה פחות הקשבה לאוטומט והרבה יותר יכולת בחירה
איזה מופלא זה לשלוט לגמרי בפעולות שלנו
לכבוש מטרות ויעדים
ולחיות את החיים שאנחנו רוצים לעצמינו
בכל התחומים
רווית אורן, רוקחת מטפלת איורוודית ויוגה תרפיה
תזונה תנועה נשימה
