22/12/2020
להיות עם 'הגם וגם'...
בימים האחרונים יש בי דאגה.
בתקופה הזו לדאוג זה כמעט מתבקש, כמה נורמלי מצידי – לדאוג.
לילדים, למצב, לפרנסה... אז אני מרגישה יותר 'לגיטימית', עם החלק הזה בי, שדואג...
העניין הוא שיש בי גם ידיעה, שלדאוג ... לא ממש משרת אותי.
בהיותי מחוברת לעולם המודעות, אני כבר אמורה להפנים את הנקודה הזו ממש טוב, לא כך?
דאגה, פחדים, חרדות- מחלישים, מורידי תדר, ומייצרים במציאות החיים עוד ועוד סיבות (מוצדקות) לדאגה.
וכך הם חיים בי יחדיו:
החלק שיש בו דאגה וממש לידו החלק שממש (אבל ממש) רוצה להזיז את הדאגה מהמרחב הפנימי.
כמו פונה אליה ב: 'סליחה גברת דאגה... מממ... אם לא אכפת לך... טל פה בהתפתחות כבר מלא זמן והתדר שלך...לא משהו, פחות מתאים כבר.. אם לא אכפת לך. חלאס. תתפני' (לפעמים הוא אדיב ולפעמים ממש לא😊).
והדאגה, איך לומר, לא ממש מתרשמת מדבריו...
וזו למעשה רק דוגמא לתופעה שמייצרת בנו אי שקט רב :
כששני חלקים בתוכנו , לגיטימיים שניהם- בקונפליקט.
וזה קורה לנו המון.
- החלק של הדאגה והחלק שרוצה שהיא תעלם כבר....
-חלק בי שרותח מזעם על הילד שלי, ומולו חלק שמצפה שאהיה סבלנית יותר...
-כשחלק בי מבקש לנוח ולא לעשות כלום ורק להרפות, וחלק אחר מסתכל על רשימת המטלות ומזדעזע מחוסר האחריות...
-כשחלק בי רוצה ליזום , להוציא לאור יוזמה חדשה ומולו חלק אחר שבולם , חושש, מעלה ספקות...
-כשחלק רוצה בי רוצה כבר לסלוח לו בסוף היום ולחבק וחלק אחר מחזיק עדיין את ההאשמה והכעס.
מכירים את התופעה הזו? שיש בנו בו זמנית שני קולות פנימיים שמתייחסים אחרת למציאות, שלכל אחד מהם רצון אחר או נקודת מבט שונה.
זה מקום שבו הגוף מתכווץ.
חוויה של תקיעות ואי שקט.
כמו חלק מושך לצד שלו...
כמו שני ילדים שרבים בניהם...
ההתמקדות מזמינה אותנו ללמוד להיות עם 'הגם וגם'
ראשית, לשים לב. לזהות את שני הקולות.
לבחור לרגע את העמדה של הורה מייטיב ובוטח הנכנס לחדר המריבה.
אנחנו, בנוכחות רחבה, לא מכריעים (או-או) אלא מאפשרים ל'גם וגם' להיות.
מתוך העמדה הזו, אם נחזור לדוגמא: אני שמה לב לחלק בי שדואג ואני שמה לב לחלק בי שחשוב לו שאשמור על תדר גבוה.
אין בי שיפוט לגבי אף אחד מהם, אין טוב או רע. העמדה הפנימית היא של סקרנות והקשבה.
ואני מקשיבה, לכל חלק. שמה לב לאיפה כל אחד מהם בגוף. איך זה מרגיש ? מהי נקודת המבט של כל אחד?
כאשר כל אחד מ'הצדדים', זוכה להקשבה, הכרה ותיקוף- משהו קורה בגוף, בנפש...
נשימה נכנסת.
יש הקלה, יש התרככות. יש תנועה קדימה של משהו חדש שמתאפשר כעת...בהירות...
באשר לדאגה שלי. כן, היא נרגעה. הקשבתי לעומק הדבר שהיא חוששת ממנו...
ויותר מזה, היא נרגעה פשוט כי היא קיבלה ליגטמציה.
ממש כמו שני הילדים שלפני רגע רבו ועכשיו הם מרגישים מובנים ונראים, גם אם לא קיבלו בדיוק מה שדרשו.
בהתמקדות מקשיבים לעומק ולומדים להיות עם הגם וגם... , דרך כל מה שהגוף מעלה.
ואנו חשים שלמים יותר.
זה אחד הקסמים שקורים בתוך התמקדות...
להיות עם 'הגם וגם'...
בימים האחרונים יש בי דאגה.
בתקופה הזו לדאוג זה כמעט מתבקש, כמה נורמלי מצידי – לדאוג.
לילדים, למצב, לפרנסה... אז אני מרגישה יותר 'לגיטימית', עם החלק הזה בי, שדואג...
העניין הוא שיש בי גם ידיעה, שלדאוג ... לא ממש משרת אותי.
בהיותי מחוברת לעולם המודעות, אני כבר אמורה להפנים את הנקודה הזו ממש טוב, לא כך?
דאגה, פחדים, חרדות- מחלישים, מורידי תדר, ומייצרים במציאות החיים עוד ועוד סיבות (מוצדקות) לדאגה.
וכך הם חיים בי יחדיו:
החלק שיש בו דאגה וממש לידו החלק שממש (אבל ממש) רוצה להזיז את הדאגה מהמרחב הפנימי.
כמו פונה אליה ב: 'סליחה גברת דאגה... מממ... אם לא אכפת לך... טל פה בהתפתחות כבר מלא זמן והתדר שלך...לא משהו, פחות מתאים כבר.. אם לא אכפת לך. חלאס. תתפני' (לפעמים הוא אדיב ולפעמים ממש לא😊).
והדאגה, איך לומר, לא ממש מתרשמת מדבריו...
וזו למעשה רק דוגמא לתופעה שמייצרת בנו אי שקט רב :
כששני חלקים בתוכנו , לגיטימיים שניהם- בקונפליקט.
וזה קורה לנו המון.
- החלק של הדאגה והחלק שרוצה שהיא תעלם כבר....
-חלק בי שרותח מזעם על הילד שלי, ומולו חלק שמצפה שאהיה סבלנית יותר...
-כשחלק בי מבקש לנוח ולא לעשות כלום ורק להרפות, וחלק אחר מסתכל על רשימת המטלות ומזדעזע מחוסר האחריות...
-כשחלק בי רוצה ליזום , להוציא לאור יוזמה חדשה ומולו חלק אחר שבולם , חושש, מעלה ספקות...
-כשחלק רוצה בי רוצה כבר לסלוח לו בסוף היום ולחבק וחלק אחר מחזיק עדיין את ההאשמה והכעס.
מכירים את התופעה הזו? שיש בנו בו זמנית שני קולות פנימיים שמתייחסים אחרת למציאות, שלכל אחד מהם רצון אחר או נקודת מבט שונה.
זה מקום שבו הגוף מתכווץ.
חוויה של תקיעות ואי שקט.
כמו חלק מושך לצד שלו...
כמו שני ילדים שרבים בניהם...
ההתמקדות מזמינה אותנו ללמוד להיות עם 'הגם וגם'
ראשית, לשים לב. לזהות את שני הקולות.
לבחור לרגע את העמדה של הורה מייטיב ובוטח הנכנס לחדר המריבה.
אנחנו, בנוכחות רחבה, לא מכריעים (או-או) אלא מאפשרים ל'גם וגם' להיות.
מתוך העמדה הזו, אם נחזור לדוגמא: אני שמה לב לחלק בי שדואג ואני שמה לב לחלק בי שחשוב לו שאשמור על תדר גבוה.
אין בי שיפוט לגבי אף אחד מהם, אין טוב או רע. העמדה הפנימית היא של סקרנות והקשבה.
ואני מקשיבה, לכל חלק. שמה לב לאיפה כל אחד מהם בגוף. איך זה מרגיש ? מהי נקודת המבט של כל אחד?
כאשר כל אחד מ'הצדדים', זוכה להקשבה, הכרה ותיקוף- משהו קורה בגוף, בנפש...
נשימה נכנסת.
יש הקלה, יש התרככות. יש תנועה קדימה של משהו חדש שמתאפשר כעת...בהירות...
באשר לדאגה שלי. כן, היא נרגעה. הקשבתי לעומק הדבר שהיא חוששת ממנו...
ויותר מזה, היא נרגעה פשוט כי היא קיבלה ליגטמציה.
ממש כמו שני הילדים שלפני רגע רבו ועכשיו הם מרגישים מובנים ונראים, גם אם לא קיבלו בדיוק מה שדרשו.
בהתמקדות מקשיבים לעומק ולומדים להיות עם הגם וגם... , דרך כל מה שהגוף מעלה.
ואנו חשים שלמים יותר.
זה אחד הקסמים שקורים בתוך התמקדות...
