08/09/2026
אתמול מצאתי את עצמי בוויכוח עם אריאל. ויכוח קלאסי של לימודים. היא ישבה מול תרגיל שלא רצתה לפתור, כשהיא נורא ממהרת ורוצה לצאת לפגוש את החברות. התעקשתי איתה, ובסופו של דבר היא נשארה בבית ופספסה את המפגש.
אחרי שהרוחות נרגעו, ישבנו לדבר. אמרתי לה את מה שהרבה הורים אומרים ברגעים כאלה: ״מה שחשוב לי זה העתיד שלך. אני רוצה שיהיו לך אופציות.״ אבל רגע אחרי שהמילים יצאו לי מהפה, הבנתי משהו ותיקנתי את עצמי: ״אני כאן כדי לאפשר לך,״ אמרתי לה. ״אבל מה שתעשי עם זה כבר שלך.״
המשפט הזה המשיך להדהד בי גם הבוקר.
היום חלה האזכרה של אמא שלי. המחשבות לקחו אותי אחורה, לאיך שהיא גידלה אותי ולאופן שבו היא תמיד נתנה לי אופציות ואפשרויות, בדיוק כמו שאני מנסה לתת עכשיו.
נזכרתי שבתור ילד בניתי גינה. הייתי מלא התלהבות, גייסתי את כל ילדי השכונה לעבוד בה בחופש הגדול, ואז הגיעו ילדים גדולים יותר, השתלטו על הפרויקט ולקחו את הכסף. אני זוכר את העלבון הצורב, זה היה הרעיון שלי, והם פשוט לקחו לי אותו.
אבל אמא שלי לא ויתרה עליי, וחשוב מזה היא לא נתנה לי לוותר על עצמי. היא אפשרה לי לפעול. לקחתי את כלי העבודה של אחי, הדפסתי מודעות, פיזרתי אותן בכל השכונה, והמשכתי הלאה.
אמא נתנה לי את האפשרות לממש את הפוטנציאל שלי למרות מה שעברתי. היא לימדה אותי שאפשר להמשיך להתקדם גם אחרי שנופלים. היום, כשאני מסתכל על אריאל, אני מבין שהתפקיד שלנו כהורים הוא לא לחיות את החיים במקומם, אלא לתת להם את הכלים לבחור את הנתיב שלהם, ולקום כשהם מועדים.
לזכרה. ❤️
#הורות #משפחה #זכרונות #חינוך #העצמה #לזכרה #להמשיךקדימה
