17/03/2026
"אהא! פגעתי בך!" הוא עמד מולי וצחק.
ואז הוא פנה לבן שלו בהתלהבות: "יאללה, מצאת את היהלום? בוא נצא מהר מהבית!"
אלו הרגעים שאני הכי אוהבת במפגשים הדיאדיים בדוג'ו: כשההורה מצטרף והם הופכים לצוות אחד שמשחק נגדי בכל הכוח.
יש תמיד את הרגע הזה, שבו ההורה (ובעיקר האבא) מצליח לשחרר לרגע את התפקיד ההורי שלו ופשוט משחק.
זה ניכר מיד בגוף: המבט השובבי שנדלק, הצחוק המתגלגל שיוצא מהבטן, התנועה שפתאום משתחררת.
אלו רגעים קסומים של חיבור בין שני ילדים, זה שעומד מולי עכשיו וזה שגדל והפך לאבא, אבל הילד שבו רק חיכה להזדמנות לצאת.
ובתוך הרגעים האלה קורה משהו חשוב.
זה לא קורה דרך הסברים, לא דרך הדרכות ולא דרך “חינוך”, אלא דרך מפגש.
דווקא כשההורה מרשה לעצמו לרדת מהמקום של ה״מבוגר האחראי״,
ומסכים לפגוש את הילד שלו ואת הילד שבו דרך המשחק,
נוצר חיבור אחר.
פחות היררכי ומתקן, ויותר קרוב וחשוף.
לפעמים, הרגעים האלו בתוך המשחק, הם אלו שמחזקים את הקשר יותר מכל דבר אחר.
#טיפולרגשילילדים #תרפיהבתנועה #טראומה #קשייהתפתחות #הוראהמתקנת #חרדות #טיפולרגשי #קשייהתנהגות #לקויותלמידה✔✔ #לקויותלמידה #טיפול #הורות #זמןאיכות #קשר #אבאוילד #הורותמעשית #חיבור #משפחה #הדרכתהורים
