16/09/2025
הילל הזקן, שהיה בעל אופי רך ואהב את הבריות (ככה עולה מציור דמותו במקורות, בכל אופן), הצליח לסכם את התורה על רגל אחת (של מישהו אחר) כשהתבקש לעשות את זה, ואמר, כפי הניראה בלי לחשוב הרבה, משפט בארמית שמשתמע ממנו:
"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
היום, דרך העיניים ה"הילליות", אפשר להגיד שבראייה צרה כל שאר הציוויים המוסריים בתורה באים לפרש את הציווי הבסיסי הזה.
לא שאני משווה, ממש לא, אבל אם אני חושבת על זה, גם אני יכולה לסכם את תורת הזוגיות היעילה, הפורה, המטופחת במשפט אחד, והאמת? זה יישמע די דומה:
*זוגיות היא מרחב שבו שני אנשים (במקום רק אחד) משקיעים משאבים ותשומת לב ברווחת כל אחד מבני הזוג*
בואו נדבר על זה רגע.
בכלכלה פשוטה, עיקרון המשאבים המוגבלים (או מצב משחק סכום אפס) אומר שכשאני נותן לך משלי, לך יש יותר ולי יש פחות, מה שאומר שאנחנו, אתה ואני, מתחרים על משאבים.
אבל ברור שבעולם הרגש והאנרגיות החוק הזה לא תקף. אם אני שמחה ושימחתי אותך, יש מצב שעכשיו אני שמחה יותר - כלומר הגברתי את רמת האושר בבית שלנו.
אם אני אוהבת אותך ובחרתי להזליג את זה לכיוון שלך, ועכשיו אתה ער לאהבה שלי ומרגיש יותר קרוב אליי - הגדלתי את האהבה והאינטימיות בינינו. שנינו הרווחנו, ואף אחד לא הפסיד.
כשבן הזוג שלי צריך משהו - לא תמיד אני יכולה לראות את זה בעיניים נקיות.
אולי זה מאיים עליי.
אולי אני מרגישה מופסדת - במשאבים, באגו, בעמדת כוח.
אולי מופעלים אצלי אוטומטים שדווקא פוגעים ברמת האושר המשותפת שלנו, שכמו שאמרנו למעלה, היא גם מורכבת מרמת האושר של כל אחד מאיתנו והיא גם סינרגטית, בהגדרה.
מה שזה לא יהיה - באותו הרגע, מסיבות ממש מובנות, אני עשויה שלא לפעול מתוך העיקרון הבסיסי של טיפוח מערכת היחסים, ולא לשרת את הרווחה של שנינו.
כשחבר בא אליי עם צורך - הרבה יותר קל לי (לפעמים) להיענות לצורך הזה, כי אין בינינו מרחב של אינטימיות שמסכן אותי. אני לא נחשפת, אני לא מפחדת באיזו שהיא רמה שהוא יילך, אני לא חולקת איתו משאבים - אני די בטוחה, ולכן, קל לי להכיל אותו.
עם בן הזוג שלי, הסיפור הוא לגמרי אחר, ולפעמים זה דווקא מרחיק אותי מטיפוח זוגיות טובה ממש.
אם בן הזוג שלי מבקש, סתם לדוגמה, שאכבד את היכולת שלו להכיל את הרגש שלי. לפעמים לא מתאים לו שאני משתפכת, והוא צריך להגיע לזה מוכן ומווסת. אני יכולה להתעצבן. אני יכולה להרגיש שהצרכים שלי לא נענים. אני יכולה לעמוד מולו מתוסכלת ולהרגיש שקופה בקשר הזה.
אני גם יכולה לחשוב שניה, מה הייתי אומרת לחבר. או מה הייתי רוצה לשמוע לו אני בנעליו.
איפה עובר הגבול שלי? אני רוצה להישמע.
איפה עובר הגבול שלו? הוא רוצה שאבקש ממנו רכות כשהוא מסוגל לתת אותה.
האם יש פה פשרה מסוג Win-Win? בטח!
מה הפריע לי לראות את זה? הדחף האוטומטי שלי להרגיש שאני משלמת מחירים בעד הצרכים של בן הזוג שלי.
איך עושים את זה?
קודם כל, מפעילים מלא חמלה. על המקום שלי, על מה שאני יכול ולא יכול לתת במערכת יחסים. על ההכרה שקשר זוגי מפעיל אצלי דפוסי היקשרות זקנים שלא תמיד הם באור ולא תמיד יש לי שליטה עליהם. ואותו דבר גם אצל בן.בת הזוג. הכל בסדר, לאט לאט. כשתיגמר לכם העבודה, יהיה משעמם :)
אחר כך, עובדים על להכניס נשימה אחת בין רגש לתגובה. לפעמים בנשימה הזו נכנסות מחשבות רכות יותר, פחות מגוננות או לחוצות, ולפעמים לא - וגם זה ממש בסדר.
ואם זה לא עוזר - עושים אליי טלפון ובאים לעבוד. שום דבר הוא לא השקעה מוצלחת יותר מאשר ההשקעה בקשר שלכם, אם אתם בונים זה על זה לטווח ארוך.
בהצלחה :)
