31/05/2026
חשוב
שוב שינוי בהנחיות. שוב רגרסיה. ושוב הילדים משלמים את המחיר.
וכן, גם הורים, וגם אני, ואפילו בעלי החיים. כל אחד בדרך שלו ושלה.
בשבועיים האחרונים יצא לי לשבת עם קבוצות ילדים וגם עם ילדים באופן פרטני במשק החי ולדבר על התקופה הזו שכולנו עוברים.
לא על טילים. לא על המלחמה עצמה. אלא על מה שקורה בבית בעקבות המלחמה. המלחמה בבית.. מה שקורה בלב.
על הורים עייפים. על יותר צעקות. על פחות סבלנות.
על מריבות עם אחים. על פחדים שחזרו פתאום.
דיברנו על אומץ. דיברנו על התמודדות עם שינויים.
אחרי שפרקנו את כל מה שקשה, דיברנו גם על הדברים שהם כן הצליחו לעשות השנה למרות המצב.
על הדברים החדשים שהעזו לנסות. על הפעמים שהתמודדו למרות שפחדו.
על מה שגילו על עצמם. על כמה כוח יש להם, גם כשהם לא תמיד מרגישים אותו.
ואז אתמול במוצ"ש שוב מגיע עידכון פיקוד העורף ולאחר מכן עידכון מבית הספר...ושוב שינוי בהנחיות.
ככה הילדים חיים פה בגליל (כולנו)...אין לימודים.יש לימודים.
רק חלק. מותר לצאת לחצר, לא יוצאים. כן יוצאים. רק בפנים...
וכבר מאתמול בערב והיום אני מקבלת טלפונים:
"נראה לי נבטל את הטיפול השבוע. הילד הבין שהמצב מחמיר ולא מוכן לצאת מהבית."
"היא שוב מפחדת ללכת לבד לשירותים."
"אני לא מסוגלת יותר. שמעת? שוב אין בית ספר. מה אני עושה איתם היום?"
ושוב רגרסיה.
אז קודם כל, משפט מקצועי להורים:
רגרסיה היא לא כישלון. היא גם לא מוחקת תהליך.
היא לא אומרת שכל מה שעשיתם /עשינו יחד בחודשים האחרונים ירד לטמיון.
למעשה, רגרסיה היא אחת התגובות הכי נורמליות למצב לא נורמלי.
המוח של ילדים בנוי לחפש ביטחון ויציבות.
הוא זקוק לחזרתיות, לשגרה וליכולת לחזות מה יקרה מחר.
כשפעם אחר פעם המציאות משתנה, ההנחיות משתנות, המסגרות נפתחות ונסגרות, והמפה שכל כך התאמצנו לבנות להם מתפרקת שוב ושוב, המוח נכנס למצב של דריכות.
ואז הוא עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות:
הוא מחפש הגנה.
לפעמים ההגנה נראית כמו פחד לצאת מהבית. לפעמים כמו היצמדות להורים.
לפעמים כמו בכי, כעס או התפרצויות. ולפעמים כמו חזרה להתנהגויות שכבר חשבנו שנעלמו.
חשוב להבין:
הילדים לא מגיבים רק למה שקורה בחוץ.
הם מגיבים גם למה שקורה בתוכנו.
הם רואים את השיחות שלנו.
שומעים את הטון.
מרגישים את המתח.
קולטים את אי הוודאות גם כשאנחנו בטוחים שהסתרנו אותה.
ילדים הם קוראי מציאות מצוינים.
רק שאין להם עדיין את היכולת של מבוגר לעשות הפרדה בין:
"יש שינוי בהנחיות"
לבין
"אני בסכנה".
מבחינתם, שני הדברים עלולים להרגיש אותו הדבר.
אז מה אפשר לעשות כהורים?
🔹 פחות הסברים דרמטיים ויותר מסר פשוט:
"יש שינוי בהנחיות ואנחנו יודעים להתמודד איתו."
🔹 לשמור ככל האפשר על שגרה.
שעות שינה, ארוחות, תפקידים בבית ומפגשים משפחתיים יוצרים תחושת ביטחון גם כשהעולם בחוץ לא יציב.
🔹 לא להיבהל מהרגרסיה.
ככל שאנחנו נלחצים ממנה יותר, הילד מבין שיש באמת סיבה לדאגה.
🔹 להזכיר הצלחות קודמות.
"נכון שפעם פחדת ללכת לבד למקלחת? תראה כמה התקדמת."
🔹 לא לעשות במקומם את מה שהם מסוגלים לעשות.
לתמוך? כן.
להציל? לא תמיד.
הביטחון חוזר דרך התנסות, לא דרך הימנעות.
🔹 לזכור שהכוחות לא נעלמו.
הם פשוט מתחבאים לרגע מתחת לשכבת חרדה זמנית.
והיום, דווקא בגלל כל זה, כשביקשו ממני שוב להעביר את הפעילות בזום במקום במשק החי, בחרתי לדבר עם הילדים על שינויים ועל בעלי חיים.
כי בטבע אין בעל חיים שלא פוגש שינויים.
ציפורים משנות מסלול נדידה כשמזג האוויר משתנה או כשמקורות המזון נעלמים.
שועלים / תנים/חזירים מחפשים אזורי מחיה חדשים.
צבים מגיבים בזהירות ולוקח להם זמן להסתגל.
אווזים מביעים בקול רם את חוסר שביעות הרצון שלהם כשהשגרה משתנה.
ונמלים וקופים מחפשים פתרונות חדשים כשהדרך המוכרת נחסמת.
המטרה היא לא לא לפחד משינוי.
המטרה היא ללמוד להסתגל אליו.
וזה בדיוק מה שאני רואה אצל הילדים בתקופה הזאת.
נכון, לפעמים הם נסוגים אחורה.
לפעמים הפחדים חוזרים.
לפעמים הביטחון מתערער.
אבל הם לא חזרו לנקודת ההתחלה.
כל פעם שהם נופלים וקמים מחדש, המוח שלהם לומד משהו חשוב:
שהפחד מגיע, אבל גם עובר. שהקושי חוזר, אבל גם אפשר להתמודד איתו.
ושגם בתוך מציאות שמשתנה כל הזמן, יש מבוגרים שממשיכים להאמין בהם עד שהם יצליחו להאמין שוב בעצמם.
ואולי זה החוסן האמיתי. לא חיים בלי טלטלות.
אלא הידיעה שגם אחרי עוד שינוי, עוד פחד ועוד רגרסיה, אפשר למצוא שוב את הדרך קדימה.
שבוע חסר ודאי לפנינו... ואנחנו פה במשק חי לכל מי שצריך אויר לנשימה, תמיכה, שאלה, התייעצות.
בתמונה, כשהילדים לא מגיעים למשק, נסי יוצאת להסתובב במרחב . וכך יוצר ששינוי שלילי של אחד יכול להשפיע לחיוב על אחר...
