16/07/2026
בחופש הגדול שבין כיתה י' לי"א טסתי עם אמא שלי לפריז. בסביבה שבה גדלתי טיול בחו"ל לא היה דבר שקורה הרבה, ובהתאמה החופשה הזאת היה דבר שאמא שלי תכננה הרבה זמן, חסכה בשבילו כסף והתרגשה מאוד בשבילו. אני גם מאוד שמחתי מהטיסה המתוכננת, אבל רצה הגורל, ובכמה שבועות שלפני הטיסה הייתי עסוקה בתחילתו של קשר רגשי שנוצר ביני ובין נער מסוים. הקשר הזה העסיק אותי מאוד, ולמעשה די שאב אותי. זה לא היה קשר בטוח במיוחד וכמתבקש אני זוכרת שהוא עורר את כל המחשבות הטורדניות האופינות למצב: האם הוא רוצה או לא רוצה אותי, למה הוא התכוון כשאמר X, אולי עכשיו אכזבתי אותו כשאמרתי Y ועוד כיוצא באלה. הנערה המאוד רגישה שהייתי היתה עסוקה בזה מאוד: כתבתי על זה שירים, ציירתי ציורים, שמעתי מוזיקה ובכיתי לא מעט.
הנסיעה שלנו לפריז, בשלב הזה, לא ממש עניינה אותי. אמא שלי לא יכלה לשאת את זה.
הייתי כולי שאובה לתוך הסיפור עם הנער הזה. בימים שהם טרום הסמארטפונים, הנסיעה גם היתה פרק זמן בו לא יכולתי ממש להיות איתו בקשר וזה הביא איתו מתח וקושי. הייתי חסרת ביטחון באופן כללי, ומולו ברגע הזה באופן מיוחד, כי הוא היה בספקות לגביי וזה ערער אותי מאוד. זה שלא יכולתי לפגוש אותו ולדבר איתו שלח אותי לפריז בחוויה שאין לי מעקה להיאחז בו לגבי הקשר הזה.
זה היה רגע קשה בקשר שלי ושל אמא שלי. היא מאוד ציפתה לחופשה הזאת איתי, וגם אני חיכיתי לזה עד כמה שבועות לפני החופשה. והנה הרגע הגיע, וזה ממש לא פגש את הפנטזיה שלה לגבי מה שיקרה שם. מנטלית הייתי במקום אחר. היא, לצערי, לא הצליחה להיות איתי איפה שאני, היא לא הצליחה להיות מקום משען ומנוחה אמיתי בשבילי. היא רצתה שאני אעזוב את הדבר הזה שנכנס לי לראש ואחזור להתרגש ולהנות איתה.
היא כעסה עליי.
אני לא זוכרת מה היו המילים שאמרה אבל המסר היה שהיא מאוכזבת ממני ומצפה ממני להתגבר כבר על מה שעובר עליי ולהתחיל להנות מהטיול שכל כך חיכינו לו.
אני זוכרת שזה תפס אותי לא מוכנה. הייתי כל כך בתוך הכאב שלי, והציפייה שלה שאתעשת ואהיה שמחה ופעילה איתה בחופשה הרגישה כמו מהלומה חזקה. לא היתה לי העוצמה הפנימית לעמוד מולה ולהגיד לה שאני לא מסוגלת, לא יכולתי גם להגיד לה שכל כך פוגע בי שהיא דורשת ממני דבר כזה. לא יכולתי לשים גבול ולהגיד לה - אמא תתעסקי בשלך ותתני לי לחיות, אם את לא עוזרת לפחות אל תקשי עליי גם את.
אני זוכרת את עצמי מבינה שאין לי ברירה, אני חייבת איכשהו להעלים את הכאב שלי עכשיו. אני אצטרך לחנוק אותו. אני זוכרת את הפעולה הזאת, המנטלית, שהבנתי שאני צריכה לעשות.
אני צריכה שהכאב הזה לא יהיה. אני צריכה להעמיד פנים, אני צריכה להפגין שמחה. אני צריכה לגלות סקרנות ועניין. אני צריכה להיות נורמלית.
את העצב שלי שמרתי ללפני השינה, כשהייתי לבד עם היומן שלי.
כשאני חושבת על זה היום, זה בעיקר מאוד מאוד עצוב לי. עצוב לי עליי, עצוב לי עליה. עצוב לי על הקשר שלי איתה.
אני חושבת כמה זה קריטי שאנחנו כהורים, נצליח לעבד ולפגוש את הרגשות שלנו.
כאמא לנערות שלא מאוד רחוקות מהגיל שאני הייתי בו אז, זה לא שאני לא יכולה להבין את אמא שלי. היא בעצמה עברה דברים לא פשוטים בחיים שלה שלא איפשרו לה ליצור איתי קשר מספיק בטוח עבורי. היתה לה פנטזיה משמעותית לגבי הטיול הזה, היתה לה גם פנטזיה לגבי הבת שלה. היא חיכתה לטיול הזה ובנתה אותו במשך זמן רב. ואני לא הצלחתי לתת לה את מה שהיא ציפתה לו. הייתי מרוכזת בעצמי ועצובה. היא מאוד התאכזבה מזה, אין לי ספק. אולי אפילו, משהו שם נשבר, בתוכה.
כהורים אנחנו פוגשים הרבה פעמים רגשות מורכבים מול הילדים שלנו, השאלה היא מה אנחנו עושים איתם.
אמא שלי - הפילה עליי את האחריות לרגשות האלה שלה. היא דרשה ממני להשתנות כדי שהיא תוכל לא לפגוש את מה שהיא פוגשת. היא דרשה ממני "להעלים את הרגשות שלי" כדי שהיא תוכל להיות שמחה שוב.
יש בזה משהו טראגי, לא?
איזו מן חוויה זו כשאת רואה את אמא שלך שמחה בזמן שאת חונקת את הרגשות שלך? איזה מסר זה מעביר? "אמא שלי יכולה להיות שמחה רק אם אני לא אהיה אני האמיתית" - זה אחד המסרים שיכולים לעבור שם. וגם "למה אני כזאת מגזימה עם כל הכאב שלי" - כי כדי לנסות לעזור לי "לצאת מזה" היא היתה מקטינה במילים שלה את הכאב שלי וטענה שהוא מוגזם, לא מותאם, דרמטי.
יש בי היום גם הרבה חמלה כלפיה. היא נפטרה לפני 15 שנים. היא מאוד אהבה אותי ועשתה את הכי טוב שלה, באמת. היו לה אינסוף כוונות טובות והרבה מאוד מעשים טובים.
מה שאני רוצה להגיד זה, שהדברים היו יכולים להיות שונים לגמרי, אם היא היתה מצליחה לפגוש באמת את עצמה, את הרגשות שלה, ולעבוד עם עצמה. אם היא היתה מצליחה בכנות ואומץ לזהות - אני מאוכזבת עכשיו, אני אולי מרגישה נטושה כאן, הבת שלי עסוקה בנער הזה ולא בנו ובטיול, אני מרגישה שמתנפץ לי משהו בפנטזיה על הטיול הזה וזה כואב לי נורא - אבל זה שלי להתמודד עם זה. זו לא האחריות של הבת שלי שלא יהיה לי כואב. האחריות שלי היא שהבת שלי תרגיש שהיא יכולה להיות היא, גם אם לי זה קשה. גם אם זה טריגרי לי. הפנזטיה הזאת על הטיול, היא לא יותר חשובה מהקשר שלנו. אני אדבר עם חברה/בן זוג שיעזרו לי לעבד רגע את מה שעולה בי. אם זה לא מספיק, אני אלך לטיפול. הבת שלי לא אחראית על הרגשות שלי. גם אם קשה לי מאוד לראות אותה עצובה, זה שלי להתמודד עם זה, זה לא באמת יעזור אם אני אדרוש ממנה להיות פחות עצובה. אני אזכר שמה שבאמת יעזור לבת שלי זה אהבה ועיטוף, כי כואב לה הלב. אני אזכר שאפשר מאוד להנות מטיול יחד גם כשעצובים. אני אעטוף את הלב הכואב שלה באהבה, נסתכל על דברים יפים יחד, נתנחם ביופי של העיר הזאת ואחת עם השניה. אני רוצה שהקשר איתי יהיה קשר שהוא נחמה ועוגן ברגעים קשים, לא קשר שדורש מהבת שלי להדחיק כדי שאני אוכל לשאת אותה וכדי שהיא לא תהרוס לי….
מודעות ונכונות לפגוש את עצמנו יכולות לשנות סיפור חיים שלם. לקיחת אחריות על העולם הרגשי שלי כהורה היא כל כך משמעותית עבור ההתפתחות הנפשית הבריאה של הילד/ה שלי.
ויחד עם זה - להיות בני אדם, ובטח שלהיות הורים - זה מאתגר. אני כאמא, ממש כמו כולם, עושה דברים שלצערי לפעמים גורמים לבנות שלי כאב רגשי. אין בפוסטים האלה כוונה לצייר תמונה אידיאלית וכמובן שלא לעורר אשמה. לכולנו יש סיפורי חיים וכאבים וטריגרים שמפעילים אותנו ושאם אנחנו לא מודעות אנחנו נפעל מתוכם. לא נולדנו יודעות הכל, מודעות זה תהליך מתפתח, כשאנחנו עוד ועוד מצליחות להתעורר אל הכאבים שלנו, מבינות אותם, מעבדות אותם, נותנות להם לגדל אותנו. כולנו טועים, אבל אם אנחנו מתעוררים, אנחנו יכולים גם לתקן. כשאנחנו מסתכלות על עצמנו באומץ אנחנו יכולות לשבור מעגלי כאב שמתגלגלים כאן במשך דורות. חיבוק לדרך ❤️
קליניקה לטיפול נפשי בקרית טבעון ובזום ~ 0526710205
בתמונה: אני בת 16.5 בפריז ❤️
