18/08/2020
הרבה זמן שלא כתבתי.
הקורונה מאיטה את קצב המחשבה ואולי ממקדת, מזככת, מתמצטת אותו.
ובתוך התקופה הזו, גם אני התכנסתי רק למה שחייב.
סוף סוף בשבת, הצלחתי לאסוף את עצמי למפגש של סדנא חדשה "כשדברים מתפרקים, חלומות נרקמים". סוף סוף חזרתי למרחב הנשימה והתודעה שבו חשוב לי להמצא.
תקופה מורכבת של חולי ובריאות, טלטלה את העולם הפנימי.
ואז לתוך הכאוס וכשדברים קצת נרגעו, אפשר היה להוליד מפגש התבוננות חדש, על החלקים שלנו שהתפרקו והמקומות שלנו שנבנו לתוך הזמן הזה.
אחד המקומות המורכבים שנפרמו עבורי, נמצאו בהבנה של התחרותיות מול הסביבה.
עד כמה אני קשובה לרעשי הרקע ולמה שיש לאנשים אחרים.
בתחילת הסגר, פתאום בדממה הבנתי שנרגעתי - השמיים נסגרו וגם היכולת לרכושנות אינסופית וכשכולם הפסיקו לצרוך ולהראות - משהו בי נדם והושתק ונרגע. (ואני בכלל לא הבנתי שיש לי רעש מזה, רגע קודם)
לתוך השקט הזה נולדה התבוננות משמעותית על תחרותיות, הישגיות, חומריות - ההקשבה לאחר וצורך לעמוד בייעדים....
בתוך הכאוס כשמסתכלים טוב מבצבצים חלקי מודעות משמעותיים.
אתמול היתה לי שיחה עם היקר לי מכל בן 7 ששואל את עצמו "אם אני חושבת שבגלל שהיינו בנפרד כל כך הרבה זמן, הוא עכשיו מרגיש שהוא הרבה יותר מפחד שאמות"...ככה מורכב ככה פשוט....
הקורונה, הפכה לנו את הבפנוכו, אם נתבונן "בסדקי הנפש" יש סיכוי טוב שנעיז לראות נביטה של צמיחות ראשוניות....
אתם תביטו?
(בתמונה: תקווה קסומה שלי לצמיחה מחודשת מהבוקר של ההוטנזיה שאני כל כך אוהבת, ובתקופה הזו הפסיקה להוציא פרחים חדשים, והיום נראה ניצנון )
