הודיה קנטרוביץ וכטל- עובדת סוציאלית קלינית Msw ומטפלת בגישה אינטגרטיבית.

27/07/2026

איך את מרגישה?!
אולי תורידי סטרס?
בדקת הכל? איך התזונה? הכושר?

עולם הפוריות ובריאות האישה מלא באחריות ששמים כמעט בלעדית על האישה. כשמשהו משתבש, או לא הולך בדיוק כמתוכנן, או הדרך יותר מאתגרת, האישה לוקחת עליה המון אחריות וגם אשמה.

השבוע ישבה אצלי מטופלת שמאוד כעסה על הגוף שלה, על הלידה המוקדמת ועל זה שהיתה צריכה ללדת בשבוע מוקדם. והרגישה אשמה על זה שלא הצליחה להחזיק את ההריון עד שבוע מתקדם.
מטופלת אחרת הרגישה אשמה על הלידה השקטה שעברה, שלמרות שהיתה באולטרסאונד יום לפני עדיין מרגישה אשמה על כך שלא היתה אצל עוד רופא.
ומה עם המטופלת בגיל המעבר שכועסת ומרגישה אשמה כי היא לא אוכלת את 120 גרם חלבון ולא מתאמנת 3-4 פעמים בשבוע.
מטופלת במסע פוריות הרגישה שהכשלון של הטיפול האחרון היה כי היתה בסטרס ובעצם הם לא מצליחים רק כי היא לא מצליחה להרגע.

העולם שלנו מלא במסרים סותרים, מחד תהי את, עצמך, תאהבי את הגוף שלך, מצד שני מסר שאת לא מספיק, את לא עושה מספיק, למה שלא תרגעי או תורידי סטרס. המסרים האלו עלולים לעורר אצלינו אשמה, כמעט בכל שלב במסע הפוריות שלנו.

בטיפול אנחנו רוצות לעבוד על האשמה הזו, ששולחת זרועות לכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו, ללוש ולרכך אותה. לעשות הפרדה בין הדברים שהם בשליטתי ואחריותי ודברים שאין לי שליטה עליהם- ולעבוד על לנשום ולקבל אותם.

https://www.facebook.com/share/v/1JYCYt7RBE/

08/04/2026

לפעמים זה קורה דווקא בדקה שאחרי ההחזקה. אחרי שהיינו עורף חזק, ורצנו, והחזקנו, ותפקדנו.. ואז פתאום חוזרים לשגרה.

אז אם דווקא עכשיו יש חנק בגרון וקשה לישון, ואולי יש איזשהי חרדה שעולה או תחושות בלבול ומחנק. זה טבעי.
מעבר מ100-0 דורש זמן הסתגלות, הגוף שלנו זקוק לביטחון לדעת שהמעבר יהיה בטוח ורגוע. אז אם איכשהו בחודש וחצי הזה הצלחתם להתנהל באיזשהי שגרת מלחמה הזויה, יכול להיות שהלילה או מחר או סופ"ש יהיו מציפים, מנותקים או מבלבלים.

זה בסדר. קחו רגע להתקרקע, רגע בטבע לנשימה.
תגידו לעצמכם- זה טבעי, וזה בסדר להרגיש מה שאני מרגיש
להיאחז בעוגנים- אוכל טעים, חיבור מאדם אהוב, מוסיקה נעימה או אור השמש
לומר לעצמכם- גם זה יעבור.
לנשום עמוק- לקחת נשימה לבטן, להחזיק ולנשוף.

בתקווה שמחר יהיה טוב יותר.💗

20/01/2026

אני לא רואה חדשות.
לא נכנסת לאפליקציות, לא מקבלת פושים, ובאופן כללי – אין לי הרבה מושג מה קורה בעולם.

זו אולי החלטה מוזרה למי שחיה במקום הכי סוער בעולם, אבל היא נולדה בתחילת המלחמה, כשהבנתי משהו פשוט: החדשות הן בערך 90% דיבורים על מה שאולי יקרה, ורק 10% על מה שכבר קרה באמת.

שמתי לב שהעיסוק האובססיבי ב"אולי" הזה מעורר בי חרדה. אז הפסקתי לצרוך חדשות.

מדי פעם בן הזוג שלי צוחק עליי ואומר:
"את מאמינה? התחילה מלחמת עולם ואת לא יודעת".
וברביעי שעבר, אחרי ששמעתי המון מטוסים בשמיים, נשברתי. אמרתי – טוב, נבדוק מה אני מפספסת.
פתחתי ערוץ 12, זפזפתי ל־14, עברתי לכאן – ובכולם בדיוק אותו דבר:
פאנל גברי שיושב שלוש שעות ומנסה לנחש מה אולי יקרה.

ואז נפל לי האסימון:
זה בדיוק המנגנון שמשמר חרדה.

בין אם זו חרדת טיסות, חרדת מבחנים, OCD או חרדה כללית –
אנחנו מחפשים משהו שירגיע אותנו עכשיו: להיכנס לחדשות כדי לוודא שלא התחילה מלחמה, לשאול את הצ’ט למה כואב לי הראש, לנקות ולסדר רק כדי להשתיק אי־שקט פנימי.

הבעיה היא שהטכניקות האלה מרגיעות לרגע –
אבל בטווח הארוך הן מאכילות את החרדה וגורמות לי להאמין שרק גורם חיצוני יוכל לעזור לי בזמן חרדה.

אז החלטתי לבחור בטקטיקה אחרת: להיות בכאן ועכשיו.
לומר לעצמי: כרגע, ברגע הזה – יש לי אוויר ואני בטוחה.
אני חוזרת לפה ולעכשיו, כי אני באמת לא יודעת מה יקרה עוד שעה, עוד יום, עוד חודש.

בטיפול אנחנו קוראים לזה מעגל השליטה:
יש את מה שבשליטתי – הגוף שלי, הנשימה, הבחירות היומיומיות, הדרך שבה אני מגיבה למחשבות, מזהה אותם ופועלת איתם.
ויש את מה שמחוץ לשליטתי – כותרות, פרשנויות, תרחישים עתידיים, החלטות של אחרים, והתנהגות של אחרים.

חרדה גורמת לנו להתבלבל בין השניים.
היא משכנעת אותנו שאם נחשוב מספיק, נבדוק מספיק, ניערך מספיק – נצליח למנוע אסון.
אבל בפועל נוצרת “התנהגות ביטחון”: בדיקות, חיפושים, ניקיונות, צפייה אובססיבית בחדשות – דברים שנותנים הקלה רגעית, אבל מחזקים את המסר הפנימי שאני לא מסוגלת להתמודד בלי הדברים האלה.

כשאני מרגישה את החרדה עולה- אני מנסה לחזור לכאן ועכשיו: להניח יד על הבטן ועל הלב, לשאוף אוויר ל4 שניות, להחזיק 4 שניות ולשחרר באיטיות. להיות קשובה לגוף שלי, לומר לעצמי נכון לעכשיו אני בטוחה. זה עוזר לי להבחין בין מה שבשליטתי לבין מה שלא, ולחוות את החרדה בלי לפעול מיד לבדוק או לשלוט בכל דבר מסביב.
כך אני לומדת להסתמך על הכוחות שלי ולהישאר נוכחת גם ברגעים לא נוחים.

זה לא תמיד קורה בפעם הראשונה וזה דורש תרגול, אבל לאורך זמן זה עוזר לי להרגיע את עצמי בכוחות עצמי.

#חרדה

02/01/2026

גיל המעבר- הנושא החם האחרון ברשתות.
נראה כי כולם התחילו לדבר על זה. לאכול יותר חלבון, להוסיף אימוני כוח, אולי להחליף עבודה, אולי בן זוג. האם אני משתגעת? למה אני כל כך עצבנית?! מה קרה לגוף שלי? למה חם לי? ואני מתעוררת ב4 בבוקר ולא מצליחה לישון? ומי אני? והאם אני אהיה ככה לתמיד?

האמת היא שזה באמת מבלבל. יש המון מידע על מה לאכול ואיזה הורמון לקחת, וזה חשוב – אבל מה עם מה שאת מרגישה?

גיל המעבר הוא אחד הצמתים המשמעותיים והמרכזיים בחייה של אישה. מצד אחד מתעורר אצלינו משהו חדש, תעוזה, חוצפה, אסרטיביות גדולה יותר. מצד שני זהו גיל שעלול להציף טראומות וזכרונות מהעבר. הוא מדבר קונפליקטים ושאלות חדשים שצפים. הוא מציב אותנו בהתמודדויות חדשות עם הגוף שלי שמשתנה, עם תחושה של חוסר שליטה, עם הצפה רגשית.

מחקרים כבר הוכיחו שטיפול רגשי שמבין את גיל המעבר ונעזר בכלים מעולמות ה CBT יכול לתת כלים להרגעת המערכת בזמן הצפה, יחזק את תחושת השליטה ברגשות ובחיים, יעזור בניהול והפחתת הסימפטומים, יעזור בהתמודדות עם התקופה הזו מבלי לאבד את עצמך בתוכה.

אז הדבר החשוב ביותר בגיל הזה הוא לפגוש רופאי נשים\משפחה שמבינים בגיל המעבר. חוץ מהתסמינים הקלאסיים של גלי חום, עייפות, יובש נרתיקי יש עוד המון סימפטומים אחרים שקשורים לירידת האסטרוגן בגוף.

ואם את חווה איזשהי מצוקה או הצפה רגשית, חפשי מטפלת שמבינה נשים, אפילו לטיפול קצר מועד שיעזור קצת בוויסות, הרגעה והחזקה של התקופה הסוערת הזו.

יוצרת רשת מצחיקה בשם Kristina Kuzmic טבעה את המושג COUGAR PUBERTY גיל ההתבגרות של הקוגריות. היא מדגימה בצורה מצחיקה איך גיל המעבר מזכיר את גיל ההתבגרות של הנערות. אז אם כבר למה לא לצחוק קצת:
https://www.youtube.com/shorts/LoGCu4apQeU

#גילהמעבר

28/12/2025

22/12/2025

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, אומר שלום חנוך, מסתבר שמדעית זה לא ממש נכון, אבל החושך הוא לפעמים מפחיד, בודד או מבהיל ולפעמים הוא יכול להיות הזדמנות.

השנה, ערב הנר השמיני של חנוכה פגש בדיוק את יום ההיפוך החורפי –היום הקצר בשנה, היום שבו שעות החושך הן הארוכות ביותר בשנה.
יש משהו מעורר מחשבה בחיבור הזה- דווקא בנקודה שבה נדמה שהחושך בשיאו, אנחנו מאירים בהכי הרבה נרות. הדבר מגיע מבית הלל שקבעו בזמנו את הכלל של "מוסיף והולך", מתוך הבנה שבכל יום אנחנו מוסיפים עוד אור, לא כדי להעלים את החושך ברגע, אלא כדי לצמוח בתוכו בהדרגה.

בטיפול, אנחנו פוגשים את החושך הזה מקרוב. במצבים של חרדה, דיכאון, אובדן או התמודדות עם טיפולי פוריות, הכאב מייצר לעיתים מה שנקרא בשפת ה-CBT "ראיית מנהרה" (tunnel vision). זהו מצב בו המבט מצטמצם רק אל הקושי והחוסר, עד שקשה להבחין במשאבים, כוחות או אפשרויות אחרות שנמצאים שם.

היופי בגישה של בית הלל הוא התזכורת שאנחנו לא זקוקים לאור ענק כדי לצאת מהמנהרה. לפעמים, כל מה שנדרש זה מישהו שיסכים לשהות איתנו שם בחשיכה ויושיט לנו גפרור אחד קטן.
השהייה המשותפת הזו בתוך החושך היא שמאפשרת להקל מעט על הנשימה, להגמיש את המחשבה ולגלות חמלה, כוח או אולי פשוט משהו חדש שלא ראינו קודם.

ולפעמים צריך לשבת שם באפילה, לנשום עמוק ולדעת שגם החושך הזה יעבור, כטבעו של עולם, ואולי האור יוסיף ויגדל.