18/09/2026
הוא נכנס אליי לקליניקה, התיישב על הקצה של הכורסה ואמר לי בטון אדיש, כזה שלמד להרים ידיים: "ליסה, חבל על הזמן של כולנו. אני פה רק כדי שנעשה את הגט הזה הכי מהר שאפשר.
היא ישבה מולו, עיניים אדומות מבכי, לא מבינה איך הגענו לנקודה הזאת.
כששאלתי אותו מה קרה, הסכר נפרץ.
"נמאס לי," הוא אמר. "נמאס לי להיות מספר שתיים בבית שלי. נמאס לי שאמא שלה מנהלת לנו את הלו"ז, את החינוך של הילדים, את איפה נעשה את החג, ואפילו איפה נשים את הספה בסלון. אבל זה עוד מילא – הכאב הכי גדול שלי הוא שהיא מקשיבה לאמא שלה יותר מאשר לי. כל מילה שהאמא אומרת – קודש. כל מה שאני אומר – ספק. היא מאמינה לה על עיוור, ואני פשוט מרגיש שאין לי פרטנרית."
היא ישר קפצה להתגונן: "זאת אמא שלי! היא רק מנסה לעזור! מה אתה רוצה, שאני אנתק איתה קשר?!"
וזו בדיוק המלכודת שזוגות רבים נופלים אליה.
כשהורים מתערבים בזוגיות, והילד שלהם לא שם גבול ברור – הבית מתחיל להתפרק. בן הזוג לא נלחם באמא, הוא נלחם על הפינה שלו בתוך הקשר. הוא מרגיש שחצו לו את הגבול, שהוא שקוף, ושאין ביניהם נאמנות זוגית ראשונית.
אמרתי להם: "כדי שזוגיות תצליח, חייבת להיות נפרדות."
אמא היא אמא, והיא יקרה ואהובה. אבל כשאתם מתחתנים – אתם בונים ממלכה חדשה. אם החומות של הממלכה הזו פרוצות והאמא מחזיקה במפתחות, לא נשארת שם זוגיות. הנאמנות הראשונה שלכם חייבת להיות אחד לשנייה, לפני כולן.
כשהיא הבינה שהיא לא צריכה "לבחור" בין �
