01/07/2021
על הקשר בין גאווה, דעה קדומה ונכשל בתעודה.
במתכונת הראשונה באנגלית בכיתה י' קיבלתי 17, כן כן, 17. לא החלפתי את סדר המספרים (-:
זה הצחיק אותי הרבה יותר מ-90 מאכזב בהיסטוריה או ביולוגיה, כי זה כבר הכי גרוע שיכול להיות.
כי מ- 17, אין יותר לאן לרדת. תחושה נעימה של הרפייה פשטה בי. מכאן, כל דבר שאעשה יהיה מפתיע וטוב יותר.
גם כשיצאתי מהארון, בימי הביניים שלי, לפני שני עשורים, כשבארץ הייתה בורות רבה וחושך על פני תהום. חברים טובים שהעריכו אותי קודם ונתקפו בהומופוביה, קטלגו אותי איפשהו סביב ציון 17.
אפילו החברה הכי טובה שלי התקשרה ושאלה אותי בדאגה: "אז זהו? מעכשיו תסתובבי כל היום בשנקין ותשבי בברים חשוכים?..." הרגשתי אז, שמכאן אני יכולה רק לטפס למעלה.
אני בטוחה שהם והיא ממש מצטערים על זה היום. אבל אז, כשהתגובות היו קשות מהתסריטים הכי פסימיים שיכולתי לדמיין, הרגשתי שאני משוחררת לנהוג כאוות נפשי ולהתרכז במה ובמי שאני אוהבת.
יש משהו גם משחרר בכישלון ובאכזבה. ההיפך מהמתח והלחץ שמלווים את הפרפקציוניזם.
אי עמידה בציפיות, משחררת מאחריות מכבידה ומזמינה להתנסות בהתחלה חדשה.
אפשר לנשום עמוק, להשלים עם מה שיש ולבחור מחדש במה ובמי להשקיע.
אז לחיי הכישלונות והאכזבות, למרות שלא בחרנו בהם.
אם הם כבר כאן, כדאי לנו לנצל את התחושה שהם מביאים איתם, שמכאן הכל פתוח והרשות נתונה.
הבחירה החופשית מרימה אז את ראשה, האופציות החלופיות מקבלות פנים, צבע וצורה חדשים ואדי האכזבה מקבלים ריחות של צמיחה .
חודש גאווה ואהבה שמח !
דריה צורף
מטפלת במתבגרים.ות ומבוגרים.ות בעיתות משבר ובהפרעות אכילה.
תרפיסטית באומנות(M.A) ונטורופתית.
