טיפול באמנות והתמקדות- גליה בביוף כדורי

21/06/2026

"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם. האיטי הבלתי מתחשב..."
אנחנו מתחילים תהליך ויש בנו ציפייה לשינוי- טבעי. הטבע הוא מורה הדרך שלנו- ובדיוק כפי שאנחנו מכבדים את קצבו, כך גם כדאי שנכבד את קצבנו...
בדיוק כפי שלשמש דרושה מעל לשעה מידי בוקר להגיח. בדיוק כפי שלצמח נדרש זמן להוציא פירותיו. לא היינו לוחצים על עובר להיוולד טרם זמנו..

בעידן שבו הכל קורה במקביל ובאופן מהיר ומיידי, סבלנות.




#שינוי

04/06/2026

הקיץ בפתח ומשמעו שמפגשי הקיץ לבני נוער חוזרים!!
מוזמנים

07/04/2026

קשה להסביר מה עוברים הלוחמים סביבנו. איך זה להרגיש מבוהל מעצמך, שאתה על גבול שיגעון. כמה בדידות יש שם. אשמה, בושה.
קשה להסביר איזה מחיר נגבה מהם. כששום דבר לא נראה אותו דבר. אין לילות, הגוף דרוך בכוננות כאילו שהם עדיין בלחימה.
הזוועות שעברו וראו, החברים שאיבדו.
אף אחד לא מלמד בהכשרות לחימה איך להתמודד עם האחרי.
וממצב של ביחד כל כך משמעותי, להיזרק פתאום לבדידות תהומית.
והבית... הבית שסופג את כל זה. ולא אחת הופך בעל כורחו לזירת קרב נוספת בהעידר כלים להתמודד.
כי האדם שיצא מהבית, הוא לא זה שחזר.

הטקסט הזה שופך אור על מה שקורה סביבנו,
לרבבות
ואם הם מספיק טובים לצאת להגן על כולנו,
אז אנחנו צריכים להיות מספיק טובים כדי לנסות להבין מה עובר עליהם ואיך אנחנו שם עבורם בחזרה.

״אתה מבין?" הוא שאל אותי. "כל מה שרציתי במשך מאתיים חמישים ומשהוימים זה להגיע הביתה. ועכשיו, כשאני פה, אני לא מצליח להיות פה באמת."אורי שב הביתה אחרי מילואים ממוש....

04/04/2026

דווקא ברגעים שהביחד הפיזי והרגשי קריטיים, יש נטייה להשתבלל.
הפחד מקירבה, מאובדן, מלהרגיש.
מהרבה בחינות, "קל" יותר להתנתק. רגשית ופיזית.
אבל לא קל בשום צורה לחוות בדידות, חסך במגע.
מערכת מעורערת זקוקה לביחד. לחוויה שאני לא לבד. שיש לי תמיכה, שיש אפשרות להישען, להיתמך. כמו גם לתמוך.
להיות שם עבור האחר, לתת.

להיות במקום שמתמלא, ממלא, מתמלא וכך הלאה...



#קירבה
#ויסות
#תמיכה

26/03/2026

ניעה בין ניתוק לחיבור.
מחוויית נימול,
לברוח לשינה,
להדחיק,
לחוות כמו שאין רגש.
ולפתע צצה לה חרדה,
עצב,
כעס
חוסר אונים,
או ייאוש.

המצב ארוך, כבד וגדול מלהכיל,
אין באמת יכולת לעשות מקום להכל.
אז נעים,
בין זה לזה.

כי זה מה שזה,
כרגע.

משבר
#פנדולציה

08/03/2026

צליל ההתרעה שמגיע עד לפנים בתינו ללא הזמנה, מייצר מצב של דריכות כפויה.
חוש השמיעה מחודד, והגוף הדרוך מגיב בהתאמה- הלב דופק מהר יותר, הנשימה קצרה, מערכת העיכול ערה, השרירים מתכווצים- סכנה פוטנציאלית.

גם ביומיום שלנו זה קורה.
מחשבות פולשות פנימה ללא הזמנה ומייצרות דריכות. הגוף מגיב לדבר הדמיוני שטרם קרה. הוא נוכח אצלנו בדמיון, אבל הגוף מגיב כמו שהוא מתרחש ממש כרגע.
למי שחיים במדינה שמייצרת ללא הרף מצבי דריכות וחרדה, איך נשמור על עצמנו לשהות בויסות?

מה שקורה במצבים האלו, זה שיש חיפוש אחרי מצבי דריכות. האזנה לחדשות, צפייה בסרטונים מעוררי חרדה, חיפוש אחרי חוויה של הדריכות הזו. וזה ממכר..
נהיה קשה יותר לשהות ברגע, להיות בחוסר מעש או שעמום, להתחבר פנימה.
אין בפעולות אלו את ההיי הזה, הפרשת הקורטיזול הזו.

מה שאנחנו למעשה שואפים להגיע אליו בחיים, בטח בתקופת חיים הזו ובמקום הזה ספיציפית, זה לרגע זרימה, flow.
מצבי flow הם שהייה ברגע. מעין צלילה לאזור ביניים. כזה שהזמן עובר בו מבלי ששמנו לב. משקיט את הגוף והמיינד.

על מנת להיות במצב זרימה, הבסיס הוא להרגיש ביטחון. כשיש סכנה, אנחנו בהישרדות. לא ברווחה. זרימה היא רווחה.
אפשר לתמוך ביצירת מצבי flow: לכל אדם יש את התנאים המיטביים עבורו "לצלול". לבד, או בקבוצה, עם הנחייה או מבפנים, דרך גוף, יצירה, תנועה, האטה, הגברה או הנמכה, שליטה או היעדרה.

ואיך נברר מהם התנאים המייטיבים:
מתי הרגשתם זרימה?
מה היה שם? הייתם לבד/בחברה?
מה איפשר את הצלילה הזו?
מה תמך בכך?

ולבסוף- האם יש דרך לעודד מצבים נוספים כמו אלו ביומיום הנוכחי?





#ויסות

04/03/2026

הצעות לתירגול ויסות דרך יצירה:
1. "קו מטייל"- על דף לשרבט קו מטייל בדף, ללא חשיבה ותכנון. הקו יכול לנוע על כל רחבי הדף הלוך חזור. נוצרת מעין רשת או מארג.
משם אפשר לחפש צורות כמו בעננים ולצבוע, אפשר פשוט לצבוע את החללים שנוצרו.
כדאי לסובב את הנייר ולראות מזוויות שונות.
2. מנדלה- נק אמצע וממנה יציאה. תירגול של סימטרייה, חוקיות, מעגליות, חזרתיות.
את המנדלה ניתן ליצור באמצעות אובייקטים- חומרי טבע/ אובייקטים שיש בבית..
3. הדפסים- עלים שעליהם דופקים עם פטיש עג נייר, כתם צבע על נייר שאותו מקפלים/מניחים ניחר נוסף. הנחת תיון רטוב בין 2 ניירות עד ייבוש. ומשם השמיים הם הגבול.

אין שום צורך לרכוש חומרים. הכל נמצא סביבנו.

03/03/2026

למרות שזה חזרה על המוכר והידוע, ובכלל נדמה שלכולנו כבר יש דוקטורט במצבי טראומה, לחץ ומשבר..
זה הזמן להתמשאב.
לצאת לעמידה על קרקע חשופה, לנשום,
זמן להתחבק, להיות בקירבה אנושית,
זמן להפעלת החושים- למשש, להריח, לטעום, להאזין ולראות.

כמה תרגילים בטבע:
1. כאמור, עמידה על קרקע חשופה ברגליים חשופות. נשימה. אם אפשר בקצת שמש.
2. לתרגל זום אין וזום אאוט- מבט אל משהו קרוב, עד מטר מאיתנו במבט מרוכז. מה יש שם, שימת לב.
לאחר כמה דקות, להרים מבט אל קו אופק רחוק. מה יש שם? לשים לב לתחושות השונות שזה מביא.
3. הישענות- למצוא עץ/סלע/אדמה שניתן להישען או לשכב. לתת לגוף להרפות אליהם, שיאחזו אותנו.

באם אין טבע ממשי נגיש, לפעמים גם מבט לעברו מהחלון מאפשר רגיעה.

הטבע מעבר ליכולות לווסת ברמה החושית, מחזיר לנו פרופורציות. מזכיר לנו שיש פה מקום ומהלך גדול מאיתנו. שבו אנחנו מבקרים לרגע. מרחב שבו יש
חזרתיות, יציבות לצד תנועה בלתי פוסקת.

#משאבים
#ויסות

22/02/2026

כיצורים חברתיים, אחת ה- תמות שמלוות אותנו במשך כל חיינו, היא מערכות יחסים ודינאמיקות חברתיות.
קבוצת השייכות הראשונה שלנו, היא המשפחה שאליה נולדנו. ככזו היא מעצבת אותנו במימד החברתי.
באם הרגשנו נראים, שייכים, מוערכים, אהובים, בטוחים. כמו באם הרגשנו בתחרות, במאבק על מציאת מקום, בחווית שקיפות, בחוסר ביטחון קיומי. הקבוצה הזו תלמד אותנו איך אנחנו נראים בעולם, איך אנחנו רואים את האחר. מה נחשב יותר/פחות, עד כמה הצרכים/הרצונות שלנו משמעותיים.
עד כמה לנו יש משמעות בעולם.

היסוד הבסיסי ביותר שעליו נשען טיפול, הוא יחסים.
בתוך היחסים האלו נשאף לחוות תיקונים, חוויית מקום בטוח ויציב. בעלי ערך ומשמעות.
בתוך היחסים האלו נוכל להביא גם קונפליקטים, חוסר שביעות רצון, התנגדות.

את הבסיס הזה לוקח זמן לבנות על מנת שיהיה יציב ואיתן. וההשקעה הזו יקרה מפז. איכותו שווה לפוטנציאל הגלום בתהליך.