06/08/2026
עוד ביס. עוד גלילה. עוד כוסית. עוד קנייה.
לרגע יש הקלה, עניין או הנאה
אבל כשהרגע חולף, נשאר אחריו חוסר קטן, ומיד מתעורר הרצון לעוד.
זו לא בעיה באופי שלכם, כך המוח שלנו פועל.
בספרות המקצועית לא פעם מדמים את מנגנון העונג והכאב בהתמכרות למטוטלת.
כשאנחנו חווים הנאה, משתחרר במוח דופמין והמטוטלת נעה לצד העונג.
אלא שהמוח שואף לשמור על איזון, ולכן הוא מפצה על העלייה
ומטה את המטוטלת בחזרה, לעבר הצד של הכאב.
כך, אחרי ההנאה, לרוב נחווה הרגשה קלה של אי־נוחות, ריקנות או חוסר שקט.
וככל שאנחנו מרבים לרדוף אחר הגירוי הבא, כך נקודת האיזון משתנה:
אנחנו נעשים חסרי מנוחה, עצבניים ותלויים בעוד מנה קטנה של הנאה
כדי להרגיש בסדר.
זו אחת המלכודות של ההתמכרות:
העוד פעם אחת או עוד אחד מאותו מושא התמכרות,
לא באמת ממלא את החוסר.
הוא מעניק הקלה קצרה, אך בטווח הארוך מעמיק אותו,
ואז אנחנו זקוקים לעוד ממנו, כדי להשתיק את מה שהוא עצמו יצר.
הדרך החוצה מתחילה דווקא בכיוון ההפוך:
לא בעוד הנאה, אלא בהסכמה לפגוש לרגע את החוסר.
להישאר מעט עם אי הנוחות, בלי למהר להעלים אותה.
לאפשר למטוטלת לחזור בהדרגה אל האמצע.
בחסידות מדברים על כוח ה"אתכפיא"- היכולת להרגיש את הדחף,
בלי להרגיש שאנחנו חייבים להישמע לו.
לא כל התאפקות היא מניעה או ענישה עצמית.
לפעמים דווקא הוויתור הקטן, הבחירה שלא למלא מיד כל חסך,
הוא המקום שבו נולד בתוכנו כוח חדש.
הריק אינו בהכרח עונש. לפעמים הוא מרווח,
מקום שבו משהו עמוק ואמיתי יותר יכול סוף־סוף לצמוח.
זו עבודה.
זה לא קורה ביום אחד, ולא תמיד נכון לעשות אותה לבד
אבל היא אפשרית.
ואם אתם מוצאים את עצמכם חוזרים שוב ושוב אל ה"עוד פעם אחת",
זה בדיוק המקום והזמן שלכם ליצור קשר ולדבר.
אני כאן.
