23/08/2026
יש רגעים שאמא פשוט יודעת. לא כי בדיקה אמרה לה, ולא כי מישהו הסביר - היא פשוט מרגישה שמשהו לא בסדר. היא אמא.
למורן היה רגע כזה בשבוע 22 להריון, כשהגיעה להיבדק סמוך למקום מגוריה, ואז הגיעו המילים הכי קשות שאפשר לשמוע: ירידת מים מוקדמת, והמלצה רפואית "להפסיק את ההיריון", ובמידה ולא, הדבר עלול להוביל לכריתת רחם, מומים וסכנה לאישה ולתינוק.
היא לא הייתה מוכנה לשמוע את זה. לא כי היא לא הבינה כמה מסוכן המצב - אלא כי בפנים כבר היה מישהו שהיא אהבה בכל הלב, והיא לא הייתה מוכנה לוותר עליו בלי קרב.
מורן ודורון לא וויתרו והגיעו אלינו מרמת הגולן ללניאדו, ובמקום להיכנע - החלטנו להילחם יחד על כל יום נוסף. על כל שעה נוספת.
לאחר שבועיים באשפוז, היה נראה שהקרב נגמר, האחות נכנסה, בודקת ו...הרגל של התינוק בחוץ. תוך דקות מורן הייתה בחדר ניתוח שם בדקו דופק, והתברר שהלב הקטן עדיין פועם❤️
עם תחילת הלידה, הרב עמוס גואטה זצ"ל ביקש מהם לומר יחד את פרק כ' בתהילים. אבל מורן, באותם רגעים, לא הייתה מסוגלת לומר את המילים בעצמה - והאחות ממחלקת הריון בסיכון קראה את המילים במקומה, ומאותו רגע, המילים האלה הפכו לעוגן שלהם. הם אמרו אותן שוב ושוב, כשהיה קשה, כשהיה מפחיד, כשלא היה ברור מה יביא המחר.
וכך נולד בשבוע 24 ו-3 ימים בלבד, תינוק זעיר קטן וחמוד, פחות משקית סוכר, במשקל 800 גרם. גודל שכף יד אחת כמעט יכולה להכיל בתוכה. ומהרגע הראשון, גם עוצמה שקשה להסביר במילים.
ואז התחיל המסע האמיתי - 130 יום בפגייה. יום אחרי יום, דורון ומורן הגיעו. לפעמים עם תקווה גדולה, לפעמים עם פחד שקשה לתאר, ותמיד עם תפילה. הם ראו עליות. הם ראו ירידות, אבל בעיקר לא וויתרו.
הם קיוו כל כך שהרב עמוס גואטה זצ"ל יזכה להיות הסנדק בברית של בנם ולסגור את המעגל, אך לצערם, הוא לא הספיק. כשהגיע הרגע לבחור שם, הם בחרו שם שמכיל בתוכו את כל מה שעברו: גבריאל יהודה - "גבורת ה". כי זה בדיוק מה שזה היה, מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון.
ואתמול, אחרי 130 ימים שבהם בית החולים היה הבית השני שלהם - גבריאל יהודה יצא מלניאדו לביתו במשקל 3.14 ק"ג, בריא, מתפתח יפה, עם קצת תמיכת חמצן שממנה הוא צפוי להיגמל בקרוב.
דורון ומורן - האמונה שלכם, הסבלנות שלכם, הכוח שהראיתם בכל יום מתוך 130 הימים האלה, נגעו בכולנו כאן.
תודה מיוחדת לצוות אגף נשים ויולדות שטיפל וניתח וליווה מהרגע הראשון והקריטי ביותר.
תודה לצוות הפגייה המסור, ולאתי ליטיג, האחות האחראית בפגייה, שליוותה את המשפחה יום-יום לאורך כל הדרך.
ולד"ר אריה סימונדס - תודה שהייתם שם מהרגע הראשון עד הרגע הכי שמח שיש.
בשביל זה אנחנו קמים בבוקר ❤️
