06/10/2016
סליחה בשניים
"כבר שלשה ימים אני רוצה לגשת אליה ולבקש סליחה, אבל אני לא מצליח".
כמה פעמים אנו מוצאים עצמנו בסיטואציה כזו? למה זה קורה לנו? למה כל כך קשה לבקש סליחה?
"שיחלום שאני סולחת לו אחרי מה שאמר לי. בחיים לא! איך הוא יכול לדבר אליי כך? להעליב כך?"
למה פעמים רבות כל כך קשה לנו לסלוח? למה אנו חשים, לעיתים, ממש סירוב פנימי עיקש, לסלוח?
חנן ואהובה הגיעו לפגישה, אחרי תשעה ימים שלמים שהם לא ממש מדברים זה עם זו. כששאלתי מה ארע לפני תשעה ימים, לא היה ויכוח. חנן שוב איחר לשוב מן העבודה, למרות שאהובה הזכירה לו בצהרים שהיא רוצה לצאת ב19:00 למפגש השבועי שלה בחוג המחול. כבר פעם שנייה בחודש האחרון שהיא מגיעה לחוג באיחור. כשעבר את מפתן ביתם, הטיחה בו אהובה בכעס שהוא אף פעם לא מתחשב בצרכים שלה, במה שחשוב לה. חנן הגיב בבוטות ואמר שהיא עושה עניין משטויות ומכמה דקות של איחור ולא מבינה בכלל עם מה הוא מתמודד בעבודה. אהובה חשה פגועה, לקחה את מפתחות הרכב ויצאה בכעס מן הבית. גם כששבה מחוג המחול, לא החליפו בני הזוג מלה וכך התגלגלו הדברים, כמעט ללא מלים, עד לרגע זה ממש.
הרבה טעויות נעשו כאן בדרך, כמו הפניה המכלילה של אהובה "אתה אף פעם לא מתחשב...", היחס המבטל של חנן לאכזבה של הרגע "את עושה עניין משטויות", הצורך לגלגל מיד את האשמה בחזרה אל אהובה "את לא מבינה בכלל עם מה אני מתמודד בעבודה" והצורך להאשים, שנכח אצל שני הצדדים בכלל. הפעם נרצה להתמקד, בקושי לתקן, במחסום שאנו חשים לעיתים, כלפי הסליחה.
כששאלתי את חנן, האם הוא מצטער על כך שלא הצליח להגיע בזמן ועל הדרך שהגיב לאכזבתה של אהובה, הוא השיב:
"ברור. מהרגע הראשון חשתי לא נוח עם העניין!"
שאלתי, כביכול בתמימות, האם אמר לה משהו מזה? חנן השתתק. אחרי כמה רגעים, הוא אישר שלא מצא את הרגע ואת הכוח לבוא ולבקש סליחה.
מדוע זה כך? למה קשה לנו כלכך לעמוד מול בן\ת הזוג שלנו, לומר כי שגינו ואנו מבקשים סליחה? למה בני זוג יכולים להיתקע ימים על גבי ימים ב"ברוגז" ששניהם כבר מזמן לא רוצים בו ובכל זאת לא מצליחים להתפייס?
פעמים רבות, אנו מרגישים שקשה לנו לבקש סליחה, משום שזה מתפרש כוויתור על הכאב שלנו, ויתור על מה שעבר עליי רגע לפני וגרם לי לאבד את העשתונות ולומר דברים שאני מצטער עליהם או לעשות מעשה שגוי ולא ראוי. ברוב מכריע של המקרים, אדם לא פוגע באחר, בלי שום רקע, סתם לשם הספורט, לשם ההנאה לראותו נפגע ונעלב. משהו כואב גם לו. גם הוא במצוקה. יש תחושה של חוסר רצון ופניות לבקש סליחה, כי בסופו של דבר, באמת גם אני פגוע, גם לי יש כאב לא פתור.
חנן חש שאהובה לא רואה אותו, לא רואה את העומס והמתח שמתלווים לעבודתו. היא מוטרדת יותר מהחוג שלה. הוא רק היה יכול לחלום על פנאי לחוג.. נכון, הוא יודע שלא היה צריך להתקיף אותה, שהיה עליו להודות שזה לא נעים שאיחר, אך זה היה לו קשה, בגלל שגם הוא זקוק להכרה ברגשותיו וחש שאינו מקבל אותה.
כשאני מועד ולא מחזיק את עצמי יותר ומדבר בצורה לא ראויה, בצורה פוגעת, הצד הנפגע מנצח ניצחון טכני ששם אותי בפינה. אני זקוק לתחושת אמון וביטחון רב, כדי לדעת שאם אתנצל, זה יתקבל נכון ולא ינוצל לרעתי.
ברור שבשלב ראשון, חוויית הפגיעה באמת מציפה וקשה לסלוח. אולם מה קורה אחרי כמה רגעים, אחרי שעתיים או יומיים? האם באמת מה שמעכב את הסליחה הוא עומק העלבון? האם הדמעות לעולם לא ייבשו עוד?
פעמים רבות, הצד הנפגע סוחר בלי משים בכישלונו של הפוגע. כמה נוח וקל להיכנס לעמדת הנפגע ולהשאיר את כל עבודת השינוי ביחסים שלנו אצל הפוגע? אני בסדר גמור. שהוא יזיע כעת, שהוא יקרר את הקדרה שהרתיח. זו טעות גדולה! הנפגע נכנס לעמדה של קדוש מעונה ולא עוצר לרגע לחשוב מה הביא לידי הדברים, מה גרם לאדם שאוהב אותי, להתנהג כלפיי כך.
אהובה התבצרה בתוך כאבה. הדיבור של חנן, אכן היה פוגע, אולם ההיצמדות לנקודה היחידה הזו, באה בבחירה ולא תמיד בחירה נקייה, ודאי לא נבונה. נוח לחשוב שכעת חנן חייב לעשות שמיניות באוויר כדי שאסלח לו. כעת הוא לא יעז לאחר שוב. אני זו שפגועה וכעת הוא יהיה חייב לפעול לתיקון המצב. זו לא התמונה המלאה. יש כאן מעין עשיית הון רגשי מטעותו של חנן. אהובה חייבת לשים לב שגם לה חשוב שהאווירה תהיה אחרת וגם לה יש אחריות כלפי זה, מעבר לכך שגם לה חלק במצב שנוצר. היא התנפלה עליו בהכללות, היא לא שאלה מה קרה שאיחר, היא לא מתעניינת במצוקה שלו בעבודה וכו'. מעל לכל, גם לה אמור להיות חשוב שיהיה נעים ביניהם. גם היא לא נהנית מהמצב.
במערכות יחסים, יש הכרח בעבודה מתמדת של שני הצדדים, תמיד, בכל מצב! הנפגע אינו פטור מן השאלה, מה קרה כאן? איך הגיעו הדברים לידי כך שבן הזוג שלי אמר לי את הדברים האלה? היכן נקודת הכאב שלו? היכן אני מפספס אותו\ה?
כשאנו נתקעים בעמדה פגועה, כדאי שנזכור שלא פעם היינו במציאות הפוכה. גם אנחנו מועדים וטועים וגם אנחנו שוגים ופוגעים. כמה לא נעים זה. כמה אנו רוצים לדעת שלא יחכו לנו בפינה כשנעשה שגיאה, שלא יסחרו בטעויות שלנו. אולי ההכרה בכך, תוכל להוליד בנו חמלה ותקרב את היכולת שלנו לבוא ולמחול, לפעמים, אפילו ליזום את הצעד, גם בלי שהמלים המפורשות נאמרו מן הצד השני. לא תמיד צריך מלים, כדי להבין שהצד השני מתחרט ומכה על חטא ומשתוקק לתקן. כמה טוב יהיה אם אושיט יד ואהיה מסוגל לחבק, גם בלי שהצד השני 'ירד בפניי על ארבע' וישפיל את עצמו עד דק!
המושג 'סליחה', כולל שתי הוראות הפוכות. הפעולה הנדרשת מן הפוגע, לבוא ולתקן את אשר עיווה, מתבטאת ביכולת לבוא ולומר 'סליחה'. ההסכמה של הנפגע לשחרר את הדברים ולחזור ליחסים נעימים ותקינים, נקראת גם היא 'סליחה'.
השגת הסליחה, היא תהליך ששייך לשני הצדדים ומחייב את שניהם לפעול, לפעול באחריות. המחשבה שהפוגע צריך כעת לפעול והנפגע פטור ויכול להיות פסיבי, היא טעות גדולה. אדרבה, אולי הפעולה האמתית של הסליחה, שייכת תמיד לנפגע. לכן, הפוגע מבקש סליחה, מבקש מן הנפגע לפעול את פעולת הסליחה הנמצאת רק אצלו ורק הוא יכול להעניק לנו אותה. להעניק אותה לשנינו.
כל עוד בקשת הסליחה, היא מן השפה ולחוץ, היא באה ממקום של לחץ ופחד, לא ממקום של חשבון נפש אמתי. לא נוח לנו לדעת שמישהו פגוע מאתנו ואנו רוצים להסיר מעלינו את העננה הזו, את אי הנוחות הזו ואם אפשר, כמה שמהר. במצב כזה, למעשה אדם חושב רק על עצמו ובכלל לא על מי שפגע בו. בדרך כלל, הנפגע מרגיש את זה וזו גם הסיבה שהוא יסרב, בשלב זה, במידה רבה של צדק, לסלוח. במצב כזה, קל מאוד לפוגע להגיב בהתלהמות ולומר לעצמו: "טוב! זו כבר בעיה שלו! אני את שלי עשיתי. ביקשתי סליחה והוא מתעקש לא לסלוח, אין לי מה לעשות יותר"! קל מאוד, אך גם שגוי מאוד! נכון יותר לשבת עם עצמי, לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמי, מה הביא אותי לשפל כזה? מה גרם לי לדבר בחוסר כבוד ובצורה פוגעת? קרה כאן משהו! לא כדאי רק לנסות למחוק אותו. הנפגע צריך זמן להירגע ואני צריך זמן לחשוב. כשאצליח להגיע לתיקון הדברים ביני לבין עצמי, קרוב לוודאי שבקשת המחילה תהיה אחרת לגמרי ובלי מלים מיותרות, הנפגע יוכל לחוש בכך ואולי יקל עליו למחול. טעות לחשוב שהסליחה נועדה וחשובה בעיקר בשביל הנפגע. במידה רבה, היא חשובה דווקא יותר בשביל הפוגע, כדי שיתקן באמת, כדי שיתקדם מכאן ויצמח, כדי שבסופו של התהליך, באמת יהיה אדם קצת יותר טוב. אולי זו הסיבה שיש כאן בקשה. אני מבקש משהו, משמע, אני, זקוק למשהו, משהו בי חסר.
הסליחה נצרכת כדי שנשוב לחוש חיבור ורצון לאיחוד בינינו, כדי שישוב האמון בינינו. לשנינו יש אחריות להגן על הנימים העדינים המחברים בינינו. אם הפוגע יחוש שהנפגע סוחר בעלבון ורוכב על גל של פגיעה ומסכנות, כדי לקצור רווחים מכוערים ביחסים, זה עלול לשבור את אמונו של הפוגע דווקא. לכן, גם לנפגע יש אחריות ואינטרס בהשבת האמון. אם הנפגע יחוש שבקשת הסליחה באה מן השפה ולחוץ, מתוך הכרח ולא מרצון אמתי לתקן, לא יבנה בו אמון מחודש באהבתו של הפוגע ויהיה לו קשה מאוד לסלוח.
מתוך הבנה של אחריות משותפת, יכולה חוויית הסליחה להיות מחזקת ומאדירה את הקשר. סליחה אמתית בין בני זוג, משכללת את המרחב הרגשי שביניהם ומייצרת יכולות חדשות להעמיק את היסודות השואבים את שניהם לתוך המרחב הזה. סליחה היא הרבה מעבר לתיקון - היא צמיחה והתקדמות.
אז מה למדנו כאן?
1.לכל מטבע שני צדדים. הפגיעה באה תמיד על רקע של דברים, גם לפוגע יש מצוקה לא פתורה מאחורי המלים\מעשים.
2.אם יצליח הנפגע להקרין שאינו טוב מן הפוגע, שהמשבר שייך לשניהם, שגם הוא מבין שיש לו מה לתקן, שגם הפוגע זקוק לדברים ממנו, בקשת הסליחה תתאפשר יותר מהר.
3.לא כדאי להתפתות להתבצר בעמדת הנפגע ולהתעלל בפוגע . זו התנהגות המולידה משבר אמון.
4.בקשת סליחה צריכה להיות אמתית ולפעמים זה לוקח זמן. בקשת סליחה רפה מן השפה ולחוץ היא מזויפת. הנפגע מזהה את הזיוף וכעת נפגע גם האמון. מוטב להמתין מעט, לעבוד קודם כל עם עצמי ולהבשיל למקום של חרטה כנה ובקשת סליחה אמתית.
5.סליחה היא תמיד בשניים, עבודה ואחריות בשניים.
6.סליחה הדדית, היא צמיחה והבשלה זוגית.
כעת, אל תמתינו עוד. לא משנה אם נפגעתם או פגעתם. הזמינו זה את זו ל'שיחה בשניים', והשיגו, בעז"ה, 'סליחה בשניים'.
