17/09/2026
יש לי בבית מגירה שאני לא מצליחה להשאיר ריקה.
זה קצת מצחיק, כי מדי פעם אני מחליטה לעשות סדר, מוציאה ממנה דברים שאני כבר לא צריכה, זורקת, מוסרת, מעבירה למקום אחר ואז עומדת מולה מרוצה.
איזה יופי.
מגירה ריקה.
עוברות בערך חמש דקות ואני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר לשים בה.
כי כנראה שריק קצת מלחיץ אותי.
וחשבתי השבוע שזה לא קורה לי רק עם מגירות.
גם בחיים, כשמשהו מתפנה, יש בי איזו נטייה לרצות מיד למלא את המקום.
אם משהו נגמר, אני ישר שואלת מה הדבר הבא?
אם תוכנית התבטלה אז מה עושים במקום?
אם תקופה הסתיימה, אז לאן ממשיכים מכאן?
כאילו שריק הוא תקלה שצריך לתקן.
ואז נזכרתי בחוק הכלים השלובים.
זוכרים אותו?
כמה כלים שמחוברים ביניהם, וכשמשהו משתנה בכלי אחד, המים זזים ומתארגנים מחדש גם באחרים.
פתאום חשבתי שאולי גם אנחנו קצת כאלה.
כשמשהו יוצא מהחיים שלנו, הוא לא משאיר רק חור.
הוא משנה את כל המערכת.
כשילד גדל וכבר צריך אותנו קצת פחות, משהו מתפנה.
כשעוזבים תפקיד שהגדיר אותנו במשך שנים, משהו מתפנה.
כשקשר משתנה או מסתיים, משהו מתפנה.
כשאנחנו נפרדים מחלום שכבר לא מתאים לנו, גם אז משהו מתפנה.
ולא, אני לא חושבת שכל דבר שקורה הוא "לטובה".
ויש אובדנים שלא מקבלים עליהם שום דבר בתמורה.
אבל אני כן חושבת שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים במה שכבר איננו, שאנחנו עוד לא יכולים לראות מה המקום שהתפנה מאפשר.
אולי החיים לא ממהרים למלא לנו את הריק.
אולי הם קודם מזיזים קצת את המפלסים.
משהו שהיה מלא עד הקצה מתרוקן.
משהו אחר מתחיל לקבל יותר מקום.
אנרגיה זזה.
זמן זז.
אנחנו זזים.
לפעמים רק בדיעבד אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים:
אה.
עכשיו אני מבינה מה נכנס דרך המקום ההוא שהתפנה.
אז לקראת השנה החדשה חשבתי שהשנה אני רוצה לנסות משהו שקצת קשה לי.
לא למלא מיד את המגירה.
להשאיר קצת מקום ריק.
אני לא יודעת מה ייכנס אליו.
וזה בסדר.
זה כל העניין.
לא כל ריק הוא משהו שחסר בו משהו.
לפעמים ריק הוא פשוט מקום שעוד לא קרה בו הדבר הבא. ❤️
שתהיה שנה טובה.
עם מספיק מלא,
עם קצת ריק,
ועם אמונה במה שעוד יכול להיכנס.
