16/09/2026
סליחה, אבל סליחה לא מספיקה.
אפשר לצום.
אפשר להתפלל.
אפשר לעשות תשליך.
אפשר לשלוח לכל קבוצות הוואטסאפ "סליחה אם פגעתי" עם לב לבן.
אבל אם מחר אנחנו חוזרים בדיוק לאותו דפוס -
מה בעצם השתנה?
בעיניי, יש שלב שמקדים את בקשת הסליחה.
השלב הזה נקרא התבוננות כנה.
לא אשמה.
לא הלקאה עצמית.
לא "איזה בני אדם נוראים אנחנו".
אלא הסכמה אמיצה להסתכל על עצמנו ולראות.
לראות את האוטומטים שלנו.
את המקומות שבהם אנחנו מופעלים כל כך מהר, שאנחנו כבר לא מצליחים לבחור איך להגיב.
את הדפוסים שחוזרים שוב ושוב.
את ההתנהגויות שפוגעות דווקא באנשים שאנחנו הכי אוהבים.
את הרגעים שבהם אנחנו עושים דברים שאחר כך אנחנו מתביישים בהם,
אבל בזמן אמת אנחנו משוכנעים שאנחנו צודקים.
ואחד הדברים שלפעמים הכי קשה להבין הוא,
שלא תמיד העולם הוא הבעיה.
הרבה פעמים מערכת התגובות שלנו היא הבעיה.
וכאן מתחילה האחריות.
להפסיק להצדיק.
להפסיק לתרץ.
להפסיק להאשים.
להפסיק לחכות שמישהו אחר ישתנה כדי שאנחנו נוכל להשתנות.
כי לבקש סליחה בלי לעשות משהו אחרת -
זו לא לקיחת אחריות.
אי אפשר לפגוע, לבקש סליחה, לפתוח דף חדש,
ואז לחזור שוב ושוב לאותו מקום.
אם אנחנו באמת רוצים שמשהו ישתנה,
אנחנו צריכים קודם כל להסכים להיישיר מבט ולהתבונן, בסקרנות ובכנות, במה שמפעיל אותנו.
ומשם להסכים לטפל.
לעשות עבודה פנימית עם כל אותם מקומות פצועים בתוכנו,
שממשיכים להפעיל את מערכת התגובות שלנו
ויוצרים שוב ושוב את אותה מציאות.
אולי לבקש עזרה ממישהו שאוהב אותנו באמת,
שישקף לנו משהו שאנחנו עדיין לא מסוגלים לראות בעצמנו.
אולי להודות בפעם הראשונה
שאנחנו לא מצליחים לשנות את זה לבד.
יום כיפור, מבחינתי, הוא הזמנה בדיוק לשם.
לשאול את עצמנו:
מה אנחנו עושים שוב ושוב, למרות שאנחנו כבר יודעים שזה פוגע?
איזה דפוס מנהל אותנו?
ומה אנחנו מוכנים לעשות אחרת, באמת?
חשבון נפש אמיתי מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו, ומסכימים לקחת אחריות על האדם שאנחנו מביאים אל העולם.
גמר חתימה טובה 🤍
