21/09/2026
לא הצלחתי לארוז את יום כיפור.
לפני שנה הגעתי לטוקיו יום לפני ערב יום כיפור. אני צם בכל יום כיפור, וגם שם היה לי ברור שאצום.
בערב כיפור הלכתי לבית חב"ד וצמתי. אבל כשהתעוררתי בבוקר יום כיפור הרגשתי זוועה. לא הצלחתי בכלל לצאת מהמיטה. המשכתי את הצום, וגם כשיום כיפור כבר יצא עדיין לא הייתי מסוגל לקום. נשארתי במיטה עד למחרת, ורק אז התחלתי להתאושש. יכול להיות שזו הייתה גם פריקת מתח אחרי תקופה מאוד מאוד לחוצה.
והנה השנה אני שוב ביום כיפור מחוץ לישראל. הפעם בתאילנד, עם המשפחה המורחבת - אהובתי לינאי והבת שלי אמור, אחותי, בעלה והבן שלהם, ואחי שהגיע מאוסטרליה עם הבן שלו.
אחותי יזמה את הטיול ובנתה את המסלול לפי התאריכים שהתאימו לכולם. היה לי חשוב להיות כאן עם המשפחה, בהתכנסות שלא כל כך פשוט לארגן כשאנחנו חיים במקומות שונים.
אנחנו על אי קטנטן, בלי בית חב"ד ובלי שום מסגרת של יום כיפור.
התלבטתי אם לצום. אני אוהב את יום כיפור, ואני אוהב גם את הצום. ובכל זאת, לצום כאן בכוח הרגיש לי לא נכון. אז השנה בחרתי ביודעין לא לצום.
זו לא הייתה בחירה קלה. יש בה תחושת החמצה.
בישראל יום כיפור מרגיש לי אחרת לגמרי. בשכונה שלי יש את בית הכנסת "החממה", שאני מאוד אוהב ומרגיש בו חיבור. אני הולך לתפילות, צם צום מלא בלי אוכל ובלי מים, ובין לבין אוהב להיות בחוץ. לפעמים אני מטפח את החצר בשמש, עם פלג גוף עליון חשוף, גוזם ומטפל בצמחייה, ולפעמים יוצא לרכוב על אופניים.
זה אולי נשמע כמו שילוב מוזר - בית כנסת, תפילות, צום, שמש, חצר ואופניים - אבל בשבילי כל אלה יחד הם יום כיפור.
בטוקיו צמתי, אבל החוויה הייתה קשה ולא נעימה. השנה בתאילנד אני לא צם, וגם כאן יש בי איזו אי-נוחות. קמתי הבוקר, ביום כיפור עצמו, וגם בלי הצום הראש קצת כואב.
כאילו שאין ממש דרך לעקוף את זה.
אולי מה שחסר לי הוא בכלל לא רק הצום. אולי יום כיפור שלי קשור הרבה יותר ממה שחשבתי למקום שבו אני נמצא - לשקט ברחובות, לבית הכנסת בשכונה, לשמש בחצר, לאופניים, ולתחושה שיום אחד בשנה גם כל מה שמסביבי משתנה יחד איתי.
והשנה אני מגלה עד כמה קשה לקחת את כל זה איתי במזוודה.
