01/08/2026
לפעמים הילד שדוחה את כולם הוא הילד שהכי מפחד שלא יבחרו בו
הוא נכנס לחדר ואמר מיד:
״למי אכפת?? גם ככה אני לא רוצה חברים. ילדים הם מעצבנים״.
אמא שלו סיפרה שבבית הספר הוא נצמד לילדים, מציק, מנסה לקבוע במה ישחקו, נעלב וכועס כשאינם מסכימים איתו — ואז צועק, בןעט במשהו. מתרחק או מכריז שהם ״טיפשים״.
כשהציעו לו להצטרף למשחק, הוא סירב.
כשפחות הציעו, הוא חזר הביתה פגוע ואמר:
״אף אחד לא רוצה אותי״.
מבחוץ ניתן ליפול לעמדה שיפוטית לפיה מדובר בילד כוחני, מתנגד, אולי אפילו ילד שמרחיק אחרים. והמורה גם אמרה בחוסר אונים: "אתה היית רוצה חבר כמוך, שצועק, שבועט, שמאיים?".
בטיפול ניסינו להתבונן במה שנמצא מתחת להתנהגות.
שאלתי אותו:
״מה אתה חושב שיקרה אם תיגש אליהם ותשאל אם אפשר להצטרף?״
הוא משך בכתפיים.
אחרי שתיקה אמר:
הוא: ״הם יגידו לי לא״.
אני: ״ומה זה יגיד עליך?״
הפעם הוא כבר פחות הביט בי. קינח את אפו ואמר בדמעות חנוקות, תוך כדי בעיטה לכדור ספוג שבחדר כלפי הקיר ״שאני ילד שאף אחד לא רוצה״.
ברגע הזה התמונה השתנתה.
מאחורי הילד שדרש, העליב והתרחק, היה ילד שניסה בכל כוחו לחסוך מעצמו את הרגע שבו שוב לא יבחרו בו.
הוא רצה מאוד להיות שייך.
הוא פשוט למד שעדיף לומר ״אני לא צריך אף אחד״, לפני שמישהו אחר יצא עליו בגישה של: ״אנחנו לא צריכים אותך, זה משחק ל4״.
זה אחד הדפוסים שאני פוגשת אצל ילדים החיים על "ציר החרם" (לב ארי, 2020) .
הם רוצים קשר, אבל נכנסים אליו דרוכים.
הם מחפשים בכל מבט סימן לכך שפחות רוצים אותם.
הם מנסים לשלוט במשחק כדי להרגיש בטוחים.
נוטים להיעלב במהירות, ומחביאים עלבון במה שנראה כמו פיצוץ של כעס ותוקפנות.
וכן, לפעמים הם דוחים, מעליבים או מתרחקים — רגע לפני שהם עצמם עלולים להידחות.
》》》הריפוי התחיל ברגע שבו הוא הצליח לומר:
״אני מפחד שהם לא ירצו אותי״.
*כל עוד הפחד נשאר מוסתר, הוא ניהל את ההתנהגות*.
כשהפחד קיבל מילים, יכולנו להתחיל לעבוד איתו.
למדנו יחד להפריד בין מצב שבו הילדים בחרו במשחק אחר, לבין המחשבה שאינם רוצים אותו.
בין יום שבו חבר בחר לשחק עם ילד אחר, לבין התחושה שהוא תמיד נשאר לבד.
בין תשובה של ״לא עכשיו״, לבין האמונה שמשהו בו אינו ראוי לאהבה.
במקביל תרגלנו איך מצטרפים למשחק, איך מציעים רעיון וגם מקבלים רעיון של מישהו אחר, איך מחכים, איך מתמודדים עם אכזבה ואיך נשארים בקשר גם כשהדברים מתפתחים אחרת ממה שקיווינו.
גם ההורים עברו תהליך.
במקום לומר:
״אתה רואה? בגלל ההתנהגות שלך ילדים מתרחקים ממך״,
הם למדו לומר:
״ראינו כמה רצית להיות איתם וכמה נבהלת כשלא הסכימו איתך. בוא נחשוב יחד מה אפשר לעשות בפעם הבאה״.
כך אפשר להציב גבול ברור להתנהגות הפוגעת, ובו בזמן להמשיך לראות את הילד שמאחוריה.
הוא פחות ״ילד דוחה״.
הוא ילד שלמד להגן על עצמו מפני דחייה בדרך שכבר פחות מיטיבה איתו.
וכשמבינים את ההגנה, אפשר להתחיל ללמד דרך אחרת.
לאט־לאט הוא התחיל להעז לחכות.
לבקש במקום לדרוש.
להישאר עוד רגע גם כשלא בחרו ברעיון שלו.
באחת הפגישות הוא סיפר, כמעט בדרך אגב:
״היום שאלתי אם אני יכול להצטרף. הם אמרו שעוד מעט. אז חיכיתי. ואחר כך הם קראו לי״.
מבחוץ זה נשמע כמו רגע קטן.
מבחינתו, זו הייתה התחלה של יציאה מציר החרם:
מהוודאות שידחו אותו — אל האפשרות שאולי יש לו מקום.
לצערנו, אי אפשר שתמיד ניבחר.
אבל אפשר לבנות תחושת ערך ושייכות שנשארת איתנו גם כשמישהו אומר ״לא עכשיו״, גם כשהקשרים עדיין פחות בטוחים וגם כשהלב מפחד.
הילד שלכם רוצה מאוד חברים, אבל שוב ושוב מרחיק אותם, מתפרץ, מנסה לשלוט או מכריז שאינו זקוק לאף אחד?
לפעמים ההתנהגות שמרחיקה אחרים היא דווקא הקריאה העמוקה ביותר לקשר.
אפשר לזהות את ציר החרם — ואפשר להתחיל לצאת ממנו.
הדוגמה מבוססת על שילוב של מצבים טיפוליים, וכל הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות.
מאיה לב ארי
פסיכותרפיסטית ומייסדת גישת ״מדחייה לקבלה״
מכון לב ארי
לב ארי, מ' (2012). "מדחייה לקבלה: יציאה מציר החרם". המונחים „ציר החרם” ו„מדחייה לקבלה” נטבעו בידי מאיה לב ארי; המודל טרם פורסם כמאמר אקדמי.
המודל הטיפולי המקורי פותח במסגרת טיפול, הדרכת הורים והנחיית קבוצות למיומנויות חברתיות במכון לב ארי. מונחל למטופלים ולמטפלים באמצעות הרצאות וסדנאות והדרכת מטפלים.
