30/08/2026
רגע לפני 1 בספטמבר, יש ילדים שלא מפחדים מהלימודים.
הם מפחדים מההפסקה.
מהרגע שבו ייכנסו לכיתה וינסו להבין:
מי ישב לידי?
האם שמרו לי מקום?
האם ישמחו לראות אותי?
ומי אני אהיה השנה — הילד שבפנים, או הילד שנשאר בחוץ?
יש ילדים שכבר מכינים את התיק.
ויש ילדים שמכינים את עצמם לאפשרות ששוב ייפגעו.
הם אולי לא יאמרו:
“אני מפחד שלא ירצו אותי.”
במקום זה הם יגידו שכואבת להם הבטן.
שהם שונאים את בית הספר.
שהמורה מעצבנת.
שהם לא רוצים ללכת.
או שהם פשוט יהיו עצבניים יותר, שקטים יותר, נצמדים יותר.
רגע לפני 1 בספטמבר, כדאי לשאול אותם לא רק:
“אתם מתרגשים?”
אלא גם:
“יש משהו שמדאיג אתכם?”
“ליד מי הייתם רוצים לשבת?”
“מה יכול לעזור לכם להרגיש שייכים?”
“ואם יהיה רגע קשה — למי תוכלו לפנות?”
ואל תמהרו להבטיח:
“יהיה בסדר.”
לפעמים הדבר שהילד זקוק לו יותר מכול הוא לשמוע:
“אני מבינה למה זה מפחיד.
אתה לא צריך להתמודד עם זה לבד.
ואם לא יהיה בסדר — נהיה שם ונחשוב יחד מה לעשות.”
ילד לא צריך להיות הכי מקובל בכיתה.
הוא צריך להרגיש שיש לו מקום.
שהוא נראה.
ושהערך שלו אינו נקבע לפי מי שהזמין אותו, מי בחר בו או מי ישב לידו בהפסקה.
ולפעמים, היציאה מציר החרם מתחילה בדיוק שם:
ברגע שבו ילד אחד פוגש זוג עיניים שמבינות אותו —
ולא משאירות אותו לבד עם הפחד.
לקראת 1 בספטמבר, בואו נסתכל גם על הילד שנמצא קצת בצד.
לפעמים חיוך אחד, מקום שנשמר לידכם או הזמנה פשוטה לשחק
יכולים לשנות עבורו שנה שלמה.
שתפו את הפוסט.
אולי הוא יגיע בדיוק להורה, למורה או לילד שצריכים לקרוא אותו היום.
מאיה לב ארי
פסיכותרפיסטית, מומחית לטיפול בילדים ובמצבים של דחייה חברתית, EMDR, LVP
מפתחת גישת „מדחייה לקבלה” – יציאה מציר החרם
https://wa.me/97298800400
