טניה גרין - פסיכותרפיה

06/08/2026

או־סי־די הוא לא רק צורך בסדר וניקיון, זו הפרעה שיכולה לנהל חיים שלמים

הפרעה טורדנית־כפייתית, או או־סי־די OCD, מתאפיינת במחשבות, דימויים, ספקות או דחפים חודרניים ולא רצויים, שמעוררים חרדה ומצוקה. כדי להרגיע את החרדה, האדם עשוי לבצע פעולות כפייתיות - טקסים שנועדו להשיג הקלה, ביטחון או תחושת ודאות.

הטקסים יכולים להיות גלויים, כמו שטיפות ידיים, בדיקות חוזרות, חזרות על פעולות או בקשת אישורים והרגעות מאחרים. אבל הם יכולים להיות גם סמויים לחלוטין: ניתוח חוזר של מחשבה, בדיקת הזיכרון, ניסיון להבין שוב ושוב "מה באמת הרגשתי", ניסיון להוכיח לעצמי שמשהו לא יקרה, חזרה על משפטים בראש או הימנעות ממצבים שמעוררים ספק.

או־סי־די גם אינה הפרעה נדירה. כ־2%–3% מהאוכלוסייה יתמודדו עם ההפרעה במהלך חייהם. אדם שמתמודד עם או־סי־די יכול להיראות מבחוץ מתפקד לחלוטין, בזמן שבתוכו מתנהל מאבק מתיש במשך שעות.

כאשר ההפרעה אינה מטופלת, היא עלולה להפוך עם הזמן למעגל שמזין את עצמו:

מגיעה מחשבה מטרידה - עולה חרדה או ספק - האדם מבצע טקס, בדיקה, הימנעות או בקשת הרגעה - מגיעה הקלה זמנית - והמוח לומד שהטקס היה נחוץ. בפעם הבאה שהספק מופיע, הצורך לבצע את הטקס עלול להיות חזק עוד יותר.

בעבר או־סי־די סווגה כהפרעת חרדה, אך כיום היא נמצאת בקבוצה נפרדת של הפרעות טורדניות־כפייתיות והפרעות קשורות. בקבוצה הזו נכללות גם הפרעת אגרנות, הפרעת גוף דיסמורפית, טריכוטילומניה והפרעת חיטוט בעור. השינוי בסיווג משקף את ההבנה שאו־סי־די אינה רק חרדה, אלא הפרעה עם מאפיינים ומנגנונים ייחודיים ולכן גם הטיפול בה צריך להיות מותאם ומבוסס מחקר.

חשוב לדעת משהו משמעותי מאוד: לא כל טיפול שמתאים לחרדה מתאים גם לאו־סי־די.
טיפול שאינו מותאם למנגנון של ההפרעה עלול, גם מתוך כוונה טובה, לחזק חלק מהמעגל הכפייתי. לדוגמה, מתן הרגעה חוזרת, ניסיון להוכיח למטופל בוודאות שהפחד שלו אינו נכון, ניתוח ממושך של תוכן המחשבה או ניסיון להגיע שוב ושוב לתחושת וודאות בנושא מסוים, עלולים להפוך בעצמם לחלק מהטקס. לכן חשוב שטיפול באו־סי־די יהיה טיפול ייעודי ומבוסס מחקר.

אחת משיטות הטיפול המרכזיות והמבוססות ביותר היא חשיפה ומניעת תגובה (ERP), כחלק מטיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT).

בטיפול האדם לומד בהדרגה לפגוש מחשבות, תחושות, ספק וחרדה, מבלי לבצע את הפעולות שהאו־סי־די דורש ממנו. המטרה אינה להגיע למצב שבו לעולם לא מופיעות מחשבות מטרידות, וגם לא להוכיח בוודאות שהדבר שמפחיד אותנו לעולם לא יקרה. אלא לפתח יכולת לחיות גם בנוכחות ספק ואי־ודאות, בלי לתת לאו־סי־די להכתיב את ההתנהגות שלנו.

המסר שהכי חשוב לי להעביר הוא שאו־סי־די הוא בר־טיפול.
אנשים רבים מסתובבים במשך שנים עם מחשבות שהם מתביישים לספר עליהן. לפעמים הם בטוחים שאף אחד אחר לא חושב מחשבות כאלה. לפעמים הם מצליחים להסתיר מהסביבה את הטקסים, הבדיקות והמאבק הפנימי. ולפעמים עוברות שנים עד שהם מחליטים לפנות לעזרה.

אם אתם מתמודדים עם מחשבות טורדניות, ספקות שלא מרפים, בדיקות חוזרות, טקסים, צורך מתמיד באישורים והרגעות או הימנעויות, אתם לא חייבים להמשיך לנהל את המלחמה הזו לבד.

בקליניקה אני מטפלת באו־סי־די (והפרעות קשורות) בגישת חשיפה ומניעת תגובה (ERP) בשילוב ACT. מוזמנים לפנות אליי להתייעצות.

#חרדה

20/07/2026

טריכוטילומניה

רוב האנשים מעולם לא שמעו את המילה הארוכה והמוזרה הזאת ומעטים מאוד מבינים את המשמעות שלה. גם אנשים הסובלים מטריכוטילומניה, לא תמיד יודעים שמה שקורה להם זו הפרעה, שיש לה שם וגם טיפול.

טריכוטילומניה היא בעצם הפרעה שבה אדם תולש שוב ושוב שיער מהקרקפת, מהגבות, מהריסים, מהזקן או מאזורים אחרים בגוף. לפעמים זה קורה כמעט בלי לשים לב, מול הטלוויזיה, בזמן קריאה או כשמשתעממים ולפעמים מרגישים דחף חזק למצוא ולתלוש שערה מסוימת, בעלת מרקם, צבע או תחושה שונה מאחרות.

חשוב להבין שזו לא בחירה, לא חוסר בכוח רצון, לא ניסיון לקבל תשומת לב ובטח לא משהו שנפתר כשאומרים: ״פשוט תפסיקי״ או ״תוציא את היד מהשיער״. כמובן שלא כל משחק בשיער הוא טריכוטילומניה.

ההפרעה כוללת תלישה חוזרת, ניסיונות לעצור את התלישה, שלא תמיד מצליחים ובדרך כלל גם מצוקה, הסתרה, בושה או פגיעה בחיי היום יום.

פעם היה נהוג להסביר את התלישה בעיקר דרך טראומה קשה, חסכים בהתקשרויות ראשוניות, דכאון, חרדה או איזשהו קושי רגשי עמוק. רגשות, מתח ושעמום בהחלט יכולים להגביר את הדחף אצל חלק מהאנשים אבל הם לא בהכרח הסיבה להפרעה, ולא כל מי שמתמודד איתה עבר טראומה או סובל מהפרעת חרדה.

המחקר מתאר שילוב של כמה דברים:

• הרגל שהפך לאוטומטי
• דחף גופני לא מווסת
• חיפוש אחר שערה שמרגישה ״לא נכונה״
• הקלה או סיפוק אחרי התלישה, מה שמקבע את ההתנהגות

כיום נהוג להבין טריכוטילומניה כהפרעה של דחף והרגל ממשפחת ה־BFRB התנהגויות חזרתיות הממוקדות בגוף. לאותה משפחה שייכות גם כסיסת ציפורניים, קילוף עור ונשיכת השפתיים. זה דומה להרגל שהמוח למד וחיזק שוב ושוב וקשה מאוד לעצור אותו.

כמה דברים שאולי לא ידעתם:

כ- 2% מהאוכלוסיה שסובלים מטריכוטילומניה. ייתכן והאחוזים גבוהים יותר, שכן לא כולם מדווחים על ההפרעה עקב בושה והסתרה.

ההפרעה נפוצה גם בקרב נשים וגם בקרב גברים באחוזים דומים. היא מתפרצת לקראת גיל ההתבגרות 10-13. יש תופעה שקרויה "בייבי טריכו" והיא מתארת הרגל תחושתי מרגיע, של משיכה ותלישה של שיער בקרב תינוקות, אשר לעתים חולף מעצמו ולעתים מתפתח לטריכוטילומניה.

ויש גם אנשים מפורסמים שמדברים על כך שהם סובלים או סבלו מטריכו. ביו השמות היותר מוכרים ניתן למנות את: קייטי פרי, איימי שומר, אוליביה מאן, קולין פארל ועוד.

טיפול בטריכוטילומניה

שיחות תמיכה יכולות לעזור אמנם עם הבושה, הלחץ וההשפעה של ההפרעה על החיים אבל רק לדבר על התופעה או להבין ״למה אני עושה את זה״ בדרך כלל לא מספיק כדי לשנות את פעולת התלישה עצמה.

אימון להיפוך הרגל HRT

בטיפול לומדים לזהות מתי היד מתחילה להתקרב לשיער, לשים לב למצבים שמעוררים את התלישה, ולתרגל פעולה חלופית שלא מאפשרת לבצע אותה. לפעמים משנים גם דברים קטנים בסביבה כדי להפוך את ההרגל לפחות אוטומטי. מחקרים מצאו שטיפולים התנהגותיים הכוללים HRT יעילים יותר משיחות תמיכה בלבד, בהפחתת התלישה.

בעיקר חשוב לזכור שהתנהגות חזרתית ממוקדת גוף כמו טריכוטילומניה, לא קשורה בשום דרך לפגמים אישיותיים אלו או אחרים. כמו כן, זה לא רק הרגל רע או חולשת אופי. זו הפרעה אמיתית, נפוצה יותר ממה שנהוג לחשוב ויש לה טיפול ממוקד שיכול לעזור.

#טריכוטילומניה #טיפולרגשי #טיפולהתנהגותי

24/05/2026

השבוע נתתי למטופלת שיעורי בית לא שגרתיים -
לראות סטנד־אפ.

לפעמים, בתוך דיכאון, החיים נהיים מאוד צרים.
הכל כבד יותר, איטי יותר, אפור יותר. פחות יוצאים, פחות עושים, פחות נהנים, ופחות פוגשים רגעים שמזכירים שיש גם חלקים אחרים בחיים.

כחלק מהטיפול בדכאון, ביקשתי ממנה לא לחכות שיהיה לה חשק, אלא לעשות פעולה קטנה שיכולה לפתוח סדק קטן באפור.

מחקרים מראים שהתערבויות שקשורות בצחוק ובהומור יכולות להפחית סימפטומים של דיכאון וחרדה, לשפר איכות שינה, ואפילו להשפיע על מערכת הסטרס בגוף דרך הפחתה ברמות קורטיזול.

גם למטפלים לא יזיק להפחית קורטיזול ולצחוק קצת

אז לא פעם, בסופו של יום מעייף, אני רואה מערכונים מצחיקים ומחפשת סיבות לצחוק
בתוך השגרה היומית.

Zhao et al. (2019) — מטא־אנליזה של מחקרים אקראיים מצאה שהתערבויות של צחוק והומור קשורות להפחתת דיכאון וחרדה ולשיפור איכות השינה אצל מבוגרים.

Kramer & Leitao (2023) — סקירה שיטתית ומטא־אנליזה מצאה שצחוק ספונטני קשור להפחתה ברמות קורטיזול, הורמון מרכזי בתגובת סטרס.

Sarink et al. (2023) — סקירה שיטתית על הומור בפסיכותרפיה מצאה שהתערבויות הומוריסטיות יכולות לסייע בהפחתת סימפטומים של דיכאון וחרדה, כשהן מותאמות למטופל ולקשר הטיפולי.

כרטיסים להופעות - https://elihaviv.co.ilמתוך מועדון הסטנדאפ | כאן...

20/05/2026

כמה מילים על הלא מודע...

לפעמים אנחנו מגיבים בצורה שלא לגמרי מובנת לנו.

אנחנו נעלבים יותר מדי.
נמשכים שוב ושוב לאותם אנשים.
בורחים מקרבה דווקא כשאנחנו הכי רוצים קשר.
מתפרצים, נסגרים, מרצים, מקנאים ואז מופתעים איך זה שוב קורה לנו?

כאן נכנס אחד המושגים המסקרנים ביותר בפסיכולוגיה: הלא־מודע.

פרויד ראה בלא־מודע אזור נפשי שבו מצויים דחפים, קונפליקטים, פחדים וזיכרונות שהודחקו. מבחינתו, מה שלא קיבל מקום במודעות, לא נעלם. הוא ממשיך להשפיע דרך סימפטומים, חלומות, פליטות פה ודפוסים חוזרים.

יונג לקח את הרעיון הזה למקום רחב יותר. הוא דיבר לא רק על לא־מודע אישי, שמורכב מחוויות החיים שלנו, אלא גם על לא־מודע קולקטיבי. שכבה עמוקה יותר של סמלים, דימויים ותבניות נפשיות שמשותפות לבני אדם. הוא קרא לתבניות האלה ארכיטיפים: האם הגדולה, הגיבור, הצל, הזקן החכם, הילד הפנימי ועוד.

אחד הרעיונות החזקים ביותר של יונג הוא הצל.
הצל הוא כל מה שלמדנו לדחות, להסתיר או לא לזהות כחלק מאיתנו: כעס, קנאה, תלות, כוח, מיניות, חולשה, צורך, פחד, שאפתנות או פגיעות.
וכשאנחנו לא מכירים את הצל שלנו — הוא לא נעלם.
הוא יוצא בדלת האחורית.

לפעמים אנחנו שופטים באחרים בדיוק את מה שקשה לנו לפגוש בעצמנו.
לפעמים אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית מול אנשים מסוימים, בגלל חלקים לא מעובדים בתוכנו. ולפעמים אנחנו אפילו בונים זהות שלמה סביב “אני לא כזה”

לכל גישה טיפולית יש מערכת יחסים שונה עם הלא מודע.
ב־CBT נקרא לזה לפעמים אמונות ליבה ומחשבות אוטומטיות.
ב־ACT נדבר על היכולת לשים לב למחשבות, רגשות ודפוסים בלי להיות מנוהלים על ידם.
ב־EMDR נתייחס לזיכרונות וחוויות שלא עברו עיבוד מלא, וממשיכים להפעיל את מערכת העצבים בהווה.

אבל בכל השפות הטיפוליות האלה ישנה הנחת בסיס זהה:
אנחנו לא תמיד פועלים רק מתוך מה שאנחנו יודעים על עצמנו.
לפעמים אנחנו פועלים מתוך מה שעדיין לא קיבל מילים.

ולכן טיפול טוב לא רק “פותר בעיות”.
הוא עוזר לנו לפגוש חלקים מעצמנו שלא ידענו איך לפגוש.

18/05/2026

הימנעות רגשית — למה מה שמרגיע עכשיו עלול לתקוע אותנו אחר כך?

כולנו נמנעים לפעמים.
לא עונים להודעה. דוחים שיחה. אוכלים כדי לא להרגיש. נשארים עסוקים כדי לא לפגוש עצב. וגוללים תוכן באינטרנט, כדי להעסיק את התודעה.

הימנעות רגשית היא לא “בעיה באופי”. היא מנגנון אנושי. המוח שלנו רוצה להגן עלינו מכאב.
הבעיה מתחילה כשההימנעות הופכת לאסטרטגיה המרכזית שלנו.

כשאנחנו מנסים להיפטר מרגש בכל מחיר, אנחנו עלולים לצמצם את החיים שלנו. במקום לבחור לפי ערכים, אנחנו בוחרים פעולות לפי השאלה: “איך אני לא ארגיש את זה?” והרבה פעמים הבחירה הופכת לסוג של טייס אוטומטי.

בטיפול השאיפה היא לייצר תנועה ממצב של הימנעות למצב של מודעות וקבלה. רגשות כואבים הם אמנם לא נעימים, אבל המאבק בהם עלול להגביר את הסבל ולגרום לנו לסטות לגמרי מהמסלול שבו חשוב לנו ללכת.

אז מה עושים במקום להימנע?

לא קופצים ישר “להתמודד עם הכול”.
מתחילים קטן:
“אני שם לב שאני רוצה לברוח.”
“יש כאן פחד/בושה/עצב.”
“אפשר לפנות לזה מקום קטן בגוף?”
“מה צעד אחד קטן שתואם את האדם שאני רוצה להיות?”

לפעמים ריפוי לא מתחיל בשינוי גרנדיוזי,
אלא ברגע קטן שבו אנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו.

15/05/2026

כשמרגישים הצפה רגשית,
הדבר הכי פשוט הוא גם הדבר הכי עוצמתי.

לעצור רגע ולשאול — מה אני מרגיש עכשיו?

כעס? פחד? בושה? עצב? אכזבה? הצפה?

שיום רגשות, זו היכולת לזהות רגש ולתת לו שם. זה לא “סתם לדבר על רגשות”. מחקרים מראים שכאשר אנחנו מתייגים רגש במילים, מופעלים אזורים מוחיים הקשורים לוויסות, ובמקביל יכולה לפחות פעילות באמיגדלה, אזור שמעורב בתגובת איום ועוררות רגשית. מחקרים מראים ששיום רגשות מפחית תגובתיות רגשית דרך קשר בין אזורים פרה־פרונטליים לבין האמיגדלה.

ב־ACT, ראס האריס מתאר תהליך דומה דרך ראשי התיבות NAME:
Notice — לשים לב
Acknowledge — להכיר במה שיש
Make space — לפנות מקום
Expand awareness — להרחיב מודעות
כלומר: לא להילחם ברגש, אלא לזהות אותו, להכיר בו, ולחזור לבחור איך לפעול.

חשוב לדייק: שיום רגשות לא נועד “להעלים” רגשות. הוא עוזר לנו לעבור ממצב של הצפה למצב של התבוננות. במקום “אני כעס”, אפשר לומר: “אני שם לב שיש בי כעס.”
המרחק הקטן הזה משנה הרבה.

תרגול קצר:
בפעם הבאה שמופיע רגש חזק, נסו לומר לעצמכם:
“אני שם לב שיש כאן ___.”
“איפה אני מרגיש את זה בגוף?”
“מה הרגש הזה מנסה לסמן לי?”
“איזו פעולה תואמת את הערכים שלי עכשיו?”

Lieberman et al., 2007; Harris, ACT with Love.

14/05/2026

השלב הראשון בהתמודדות עם רגש, הוא לזהות אותו
עבור רבים מאיתנו, זו מיומנות שצריך ללמוד
ממש כמו שלומדים שפה

DBT Skills : Module : Emotion Regulation. Skill. Understanding Emotions.

Emotions are crucial in navigating everyday life. Many of life's problems can be resolved by better emotional awareness.

"I need a drink after that"
"The day I've had.."
"She made me so angry"
"He had such road rage .."
"It's like treading on eggshells coming home from
school/college/work''...

Emotional awareness is key to emotion regulation. Then not needing to change the way we feel with anger outbursts, unhealthy lifestyle choices :drink, drugs, feeding our feelings, overeating, spending, shopping, gambling, other forms of unhealthy ways of coping /self harm.

Most of us have a more than reasonable grasp on emotional literacy.
We know that we need the so called ' negative emotions' as much as the feel good 'positive emotions'.

If we've never experienced sadness then we wouldn't know joy.[ ie :the movie Inside Out and its sequel].

Yet still we go about our day, or many of us do - blaming external issues for rising levels of stress, overwhelm, reactivity.

DBT can really help us with this.

[Image credit : Brene Brown who adapted the seminal work of Wilcox, Plutchik & Zinker]

29/03/2026

סיפור זן

אדם בא למורה ואמר:
"החיים קשים."

המורה מזג לו כוס תה ושאל:
"כמה זמן אתה מחזיק את הכוס?"

האדם ענה:
"דקה אבל זה לא כבד.
שעה, זה מתחיל לכאוב.
יום, כבר אי אפשר להחזיק."

אמר המורה:
"המשקל לא השתנה.
מה ששינה הוא כמה זמן החזקת אותו."

לפעמים אנחנו צריכים להניח לרגע את מה שאנחנו מחזיקים...

#סיפורמרפא

22/03/2026

סיפור הבמבוק הסיני

הבמבוק הסיני שהוא צמח מוזר מאוד.

אדם שותל אותו באדמה, משקה ומטפל בו…
אבל במשך שנה שום דבר לא קורה.
גם בשנה השנייה שום דבר.
שלישית, רביעית… עדיין כלום מעל פני הקרקע.

ואז, בשנה החמישית, בתוך כמה שבועות הבמבוק יכול לצמוח לגובה של עשרות מטרים.

האם צמח רק בשבועות האלה?

לא.
במשך כל השנים האלו הוא בנה מערכת שורשים עמוקה שתוכל לשאת את הצמיחה הגדולה.

לפעמים בתקופות קשות אנחנו מרגישים שאנחנו עומדים במקום.
אבל ייתכן שמתחת לפני השטח משהו חשוב מאוד נבנה ומתחזק.

#סיפורמרפא