04/09/2026
יום אחד מנתח. למחרת מנותח.
איזה שבוע עבר עליי. ביום שני בבוקר נחתנו מחופשה משפחתית בפורטוגל, וכמה שעות אחר כך כבר הייתי במרפאה עד 22:00 בלילה. למחרת – ניתוח גינקואונקולוגי גדול ומורכב באסותא רמת החייל.
יום אחרי, בחמש בבוקר, אני שוב באסותא, עובר לראות שתי נשים שניתחתי, שואל איך עבר הלילה ומסביר שכואב עכשיו, אבל מחר כנראה יהיה קצת יותר קל.
ואז אני יוצא מהחדר שלהן והולך להתקבל לניתוח בעצמי, לתיקון בקע אצל פרופ׳ עמיר סולד.
ופתאום אני בצד השני.
את הדרך לחדר הניתוח אני חושב שאזכור במיוחד. שוכב במיטה, רועד מקור, בלי המשקפיים וכמעט לא רואה כלום. לא מזהה אף פנים מוכרות.
וזו תחושה מוזרה למי שחדר ניתוח הוא אחד המקומות שבהם הוא מרגיש הכי בבית. אני רגיל להכיר את האנשים, לדעת בדיוק מה עומד לקרות, לקבל החלטות ולהיות זה שאחרים סומכים עליו.
ופתאום אין לי שליטה על כלום. אני תלוי לחלוטין באנשים שסביבי – שיידעו מי אני, מה צריך לעשות, שישימו לב אליי ובעיקר שישמרו עליי.
ידעתי שאני בידיים מצוינות. ידעתי בדיוק איזה ניתוח אני עומד לעבור. ועדיין הרגשתי חוסר אונים.
ופתאום הבנתי קצת יותר את המטופלות שלי.
למחרת בבוקר גיליתי גם שלפרוסקופיה מרגישה הרבה יותר “זעיר פולשנית” כשאתה זה שמחזיק את המצלמה 😅. שתי מטופלות לא קיבלו הודעה שהמרפאה בוטלה בגלל הניתוח שלי, אז הקמתי את עצמי וירדתי למרפאה שבמרתף לקבל אותן. ומשם – לראיון ב”סטטוסקופ”, דווקא על ניתוחים רובוטיים בגינקולוגיה.
שנים אני אומר למטופלות: הניתוח עבר מצוין, חשוב לקום וללכת, מחר יהיה יותר קל. הכול נכון. אבל עכשיו אני מבין קצת יותר מה מסתתר מאחורי המשפטים האלה.
כמה משמעות יש לשמיכה כשקר לך, לחיוך, ליד על הכתף או למישהו שפשוט אומר: “אני כאן איתך”.
אני משקיע חלק גדול מחיי בניסיון להיות מנתח טוב יותר. השבוע קיבלתי שיעור אחר – איך להיות רופא טוב יותר.
כי לפעמים, כדי להבין באמת את מי ששוכב מולך, צריך לרגע לשכב במקומו.
