26/06/2026
היום ליוויתי את הבת שלי ליום צילומים לקליפ של סטפן לגר.
היא רקדה שם.
ואני עמדתי מהצד, התבוננתי בה, וחשבתי כמה רגע אחד על המסך הוא בעצם תוצאה של כל כך הרבה רגעים שאף אחד לא רואה..
אימונים.,חזרות, התמדה.
לעיתים אכזבות קטנות ובסוף התרגשות גדולה.
ובעיקר ילדה אחת שהאמינה בעצמה מספיק כדי להמשיך לרקוד.
כהורים, לפעמים נדמה לנו שהתפקיד שלנו הוא "להוביל" את הילדים שלנו.
אבל האמת היא שלפעמים התפקיד העמוק יותר הוא פשוט להיות שם.
לראות אותם, להאמין בהם עוד לפני שהם מאמינים בעצמם עד הסוף.
להחזיק עבורם את האפשרות שהם מסוגלים.
בהדרכת הורים אנחנו מדברים הרבה על גבולות, סמכות, תקשורת והתנהלות יומיומית. אבל יש עוד רובד חשוב לא פחות: היכולת של הורה להיות דמות שמחזקת תחושת מסוגלות.
לא לעשות במקום הילד, לא לדחוף מתוך הפחדים שלנו. לא להגשים דרכו חלומות שלא הספקנו להגשים.
אלא לעמוד לידו, בעיניים טובות, ולשדר לו:
אני רואה את המאמץ שלך, אני סומכת עליך, אני כאן.
גם בניתוח התנהגות אנחנו יודעים שהתנהגות מתחזקת דרך סביבה. דרך תגובות. דרך חיזוקים. דרך הזדמנויות.
ילדים לא גדלים רק מתוך כישרון, הם גדלים בתוך הקשר. בתוך מערכות יחסים שמלמדות אותם מי הם יכולים להיות. ריקוד הוא דוגמה מדהימה לזה. כי ריקוד דורש משמעת, הקשבה לגוף, התמדה, דיוק, ביטוי עצמי, וגם אומץ להיראות.
לעמוד מול מצלמות, מול אנשים, מול ביקורת ועדיין לזוז מתוך אמונה פנימית.
והיום, כשהסתכלתי עליה רוקדת, הבנתי שוב:
הורות היא לא רק לגדל ילדים.
הורות היא ללוות התפתחות של אדם. להיות שם כשהם עושים את הצעדים הראשונים שלהם וגם כשהצעדים האלה הופכים לכוריאוגרפיה שלמה.
להתרגש מהדרך, לא רק מהתוצאה.
להזכיר להם שהצלחה היא לא רק הרגע שבו כולם רואים אותם, אלא כל הפעמים שבהן הם בחרו להמשיך גם כשאף אחד לא הסתכל.
יצאתי מהיום הזה גאה! לא רק כי היא רקדה בקליפ, אלא כי ראיתי ילדה שבונה את עצמה דרך התמדה, תשוקה ואמונה וזכיתי להיות שם לידה ברגע הזה.
וזה אולי אחד התפקידים הכי יפים שלנו כהורים:
לא לעמוד במרכז הבמה,
אלא להיות הקהל הראשון שמאמין בהם❤️😌
