12/04/2026
אחרי חודש בבית עם הילדים,
בין זום לזום,
ארוחת צהריים וערב,
ניקיונות לפסח, בישולים, נסיעות להורים,
כשהאוזניים עוד מלאות בקולות הצווחניים של ערימת ילדים מול המורה במסך, נשבעת שאפילו במקלחת היא שומעת קריאות מתוך הברז "אאאאאאאאמא",
כששעות השינה נמתחות כמו מסטיק גמיש במיוחד —
קצת לפני חצות
היא קורסת למיטה…
ומקשיבה לרעש
שעוד יושב בגוף.
גם כשהבית כבר שקט,
גם כשהיא סוף סוף מצאה רגע לעצמה —
משהו בפנים עדיין דרוך.
מתקשה לשחרר.
ב־23:00 בלילה
היא כותבת לי:
“אני חייבת אותך… אני לא יכולה יותר.”
וכל פעם שאני שומעת את המילים האלה,
עולה בי קול פנימי שעונה לה:
“אני חייבת אותי… אני לא יכולה יותר.”
כי ברור לי שהיא בעצם חייבת אותה, את עצמה.
שמה שהיא באמת מבקשת
זה לחזור אליה.
ואולי…
אני שומעת גם אותי
בכל פעם שהתרחקתי קצת יותר מדי.
ואולי זה בכלל הקול החרישי
של כל הנשים
שמחזיקות בתים, מרחבים, אנשים, ילדים —
ובקושי את עצמן
בתוך המציאות הזאת.
אבל היי,
לא מתלוננות…
כי תמיד יכול להיות יותר גרוע.
לפחות יש ממ״ד,
ואם לא ממ״ד אז מקלט בבניין,
ואם גם זה לא —
אז מעבר לכביש.
בקיצור,
היא נכנסת לקליניקה.
קצת מותשת,
קצת מתוחה,
ובעיקר…
כמהה למגע.
לא מגע של “יאללה, תפרקי לי את הגב”,
אלא מגע שאפשר רגע להישען עליו.
להוריד משקל.
להיזכר איך זה מרגיש להיות מוחזקת.
היא נשכבת על המיטה,
עוצמת עיניים,
כאילו אומרת לגוף:
עכשיו מותר.
אבל הגוף…
לא ממהר להאמין.
יש לו את הקצב שלו.
הכתפיים עוד למעלה,
הבטן מוחזקת,
הנשימה קצרה.
היא מנסה להירגע,
מעמיקה נשימה לבטן,
כמו שלמדה בשיעורי יוגה.
ואני מתבוננת.
מרגישה אותה.
מניחה את כפות הידיים שלי בעדינות על הכתפיים שלה —
בנוכחות שאומרת:
אני כאן. איתך.
והגוף…
כל כך מבולבל.
כי מצד אחד
יש עייפות גדולה,
ורצון עמוק
פשוט להינמס.
ומצד שני
יש מערכת שלמה
שלא מוכנה לשחרר כל כך מהר.
אז אנחנו לא ממהרות.
לא “מרפות” בכוח,
ולא מצפות שהגוף מיד יסכים.
אנחנו פוגשות גם את זה —
את הדריכות,
את השמירה,
את ה”עוד רגע”.
ונותנות לה מקום
בדיוק כמו לכמיהה.
ולאט לאט,
בלי להכריח,
בלי להילחם —
משהו מתרכך.
הנשימה מתארכת,
הכתפיים שוקעות,
והגוף…
מתחיל להסכים.
לפעמים זה לא לבחור בין הפכים — אלא להתבונן בי מחזיקה אותם.
