Ogen LaNefesh

28/05/2026

(Third post in the encopresis series. Links to Posts 1 and 2 in the comments.)

When I tell parents that the first thing we are going to do together is fill out a chart, the reaction is usually some version of: "A chart? That's it?"

And I totally hear it! They have been dealing with this for at least months, if not years. They want a plan, a solution, something that feels like it is actually doing something. A chart sounds like homework.

But the Tracking Chart is one of the most important tools in the whole process, and I want to explain why.

The parents' job, given at the end of our first meeting, is to observe and note what is going on with their child from a physical perspective: at what time of day did they have an accident or go to the bathroom? How much came out? What was the consistency? If it was an accident and they went to the bathroom afterward, was there anything that came out then too? Was this before, after, or during eating? What else was going on: friends over, a sibling fight, a stressful morning?

So what is this chart actually for? Let's break it down.

a) Understanding the child's body. Every child's system works a little differently. Does this child tend to have accidents right after waking up, or right after eating? The chart helps us see the rhythm, which is exactly what we need in order to plan the habit-training work intelligently. Without this picture, we’re just guessing.

b) Tracking progress. This might be the most underrated function of the chart. Progress in encopresis is genuinely hard to feel when you are in the middle of it. After two months, parents can look back at that first week's chart and see, concretely, how far they have all come. That matters more than it sounds.

c) Getting accurate about frequency. It is not uncommon for parents to disagree with each other, or simply not be sure, about how often accidents are actually happening. Memory under stress is not reliable (and the stress here is real). The chart cuts through that.

d) Zooming in instead of drowning. When encopresis has been going on for a while, it tends to take over. It stops being "an accident happened on Tuesday at 4pm" and starts being "we have a problem that is always there, always looming." Focusing on specific events, one at a time, pulls parents out of that overwhelming big-picture feeling. It does not make the problem smaller. It makes it more manageable to look at.

e) The beginning of emotion regulation. This one surprises parents. When we talk about a specific event, "on Wednesday at 3pm, what were you feeling, what was going through your mind," parents are suddenly able to notice and name their emotions much more precisely than when we ask about "the situation" in general. That is not just a therapy technique. It is the beginning of the emotional work that makes everything else possible, which is what the next post is about.

So you can see that a chart that sounds like homework turns out to be doing quite a lot of work!

Next post: why fixing the habit is not enough, and what needs to happen emotionally before the behavioral work can actually stick.

Aharon Herskovitz, Clinical Psychologist Ogen LaNefesh | ogenlanefesh.com | 0559895855

28/05/2026

(הפוסט השלישי בסדרה על אנקופרזיס. קישורים לפוסטים 1 ו-2 בתגובות.)

כשאני אומר להורים שהדבר הראשון שנעשה ביחד הוא למלא טבלה, התגובה בדרך כלל היא משהו בסגנון: "טבלה? זהו?"

ואני ממש מבין אותם! הם מתמודדים עם זה כבר חודשים אם לא שנים. הם רוצים תוכנית, פתרון, משהו שמרגיש שהוא באמת עושה משהו. טבלה נשמעת כמו שיעורי בית.

אבל טבלת המעקב היא אחד הכלים החשובים ביותר בכל התהליך, ואני רוצה להסביר למה.

המשימה של ההורים, שניתנת בסוף הפגישה הראשונה, היא לצפות ולרשום מה קורה עם הילד שלהם מבחינה פיזית: באיזו שעה ביום היה פספוס או ביקור מוצלח בשירותים? כמה יצא? מה היה המרקם? אם היה פספוס והילד הלך לשירותים אחר כך, האם יצא שם משהו נוסף? האם זה היה לפני, אחרי, או במהלך אכילה? מה עוד קרה: חברים בבית, ריב עם אח, בוקר לחוץ?

אז למה בעצם הטבלה הזו? בואו נפרק את זה.

1) הבנת הגוף של הילד. המערכת של כל ילד עובדת קצת אחרת. האם הילד הזה נוטה לפספס ממש אחרי שמתעורר, או ממש אחרי אכילה? הטבלה עוזרת לנו לראות את הקצב, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לתכנן את עבודת אימון ההרגלים בצורה חכמה. בלי התמונה הזו, אנחנו סתם מנחשים.

2) מעקב אחר התקדמות. זה אולי התפקיד הכי לא מוערך של הטבלה. קשה באמת להרגיש התקדמות באנקופרזיס כשאתם בתוך זה. אחרי חודשיים, הורים יכולים להסתכל אחורה על הטבלה של השבוע הראשון ולראות, באופן קונקרטי, עד כמה התקדמו כבר. זה חשוב יותר ממה שנשמע.

3) דיוק בתדירות. לעתים קרובות ההורים לא מסכימים זה עם זה, או פשוט לא בטוחים, כמה פספוסים בעצם קורים. זיכרון תחת לחץ לא אמין (והלחץ כאן אמיתי). הטבלה מאפשרת יותר דיוק.

4) לעשות ״זום אין״ במקום לטבוע בעובדות. כשאנקופרזיס נמשך כבר זמן מה, הוא נוטה להשתלט. הוא מפסיק להיות "היה פספוס ביום שלישי בארבע" ומתחיל להיות "יש לנו בעיה שתמיד שם, תמיד מרחפת." התמקדות באירועים ספציפיים, אחד בכל פעם, מוציאה את ההורים מהתחושה המציפה של התמונה הגדולה. זה לא הופך את הבעיה לקטנה יותר, אבל זה כן מאפשר יותר להתבונן בה מבלי להיות מוצפים.

5) תחילת ויסות רגשי. כשאנחנו מדברים על אירוע ספציפי, "ביום רביעי בשלוש, מה הרגשת, מה עבר לך בראש," הורים פתאום מסוגלים לשים לב לרגשות שלהם ולדייק אותם יותר מאשר כשאנחנו שואלים על "המצב" בכלל. זו לא רק טכניקה טיפולית. זו תחילת העבודה הרגשית שמאפשרת את כל השאר, שהפוסט הבא עוסק בה.

טבלה שנשמעת כמו שיעורי בית, מסתבר, עושה לא מעט עבודה.

הפוסט הבא: למה תיקון ההרגל לא מספיק, ומה צריך לקרות מבחינה רגשית לפני שהעבודה ההתנהגותית יכולה באמת להיתפס.

אהרון הרשקוביץ, פסיכולוג קליני עוגן לנפש | ogenlanefesh.com | 0559895855

#אנקופרזיס #הורות

27/05/2026

20/05/2026

משהו שהורים ישראלים רבים חשים כרגע אבל לא ממש קבעו בשם:

החזרה ל"נורמליות" יכולה להרגיש קשה יותר מהמלחמה עצמה (במיוחד כשכל מבזק בחדשות גורם להרגיש כאילו הסבב הבא עשוי להיות ממש מעבר לפינה).

במהלך שבועות של אזעקות, ממ״ד ומקלטים, החיים הפכו לפשוטים יותר באופן פרדוקסלי. יחד עם שיבוש השגרה, רבים מאיתנו גם חוו סוג של רשות לשחרר דברים. ועכשיו פתאום אנחנו חוזרים, לוחות זמנים עמוסים, אחריות מלאה, בעוד שמערכות העצבים שלנו עדיין מדביקות פערים (ושוב, אולי דריכות יתר לגבי מה שיבוא אחר כך).

שירה רפפורט, אחת המטפלות שלנו בעוגן לנפש, כתבה מאמר שמטרתו לעזור להורים לנווט בדיוק את זה. למה לשים לב אצל ילדיכם לפי גיל, איך לעזור ומתי לפנות לתמיכה.

קישור בתגובה הראשונה (מאמר באנגלית).

19/05/2026

Something many Israeli parents are feeling right now but haven't quite named:

The return to "normal" can feel harder than the war itself (especially when every news update makes it feel like the next round may be just around the corner).

During weeks of sirens and safe rooms, life became paradoxically simpler. Together with the disruption of routine, many of us also experieced a sort of permission to let things go. And now suddenly we're back, full schedules, full load, while our nervous systems are still catching up (and again, perhaps hypervigilant about what’s next).

Shira Rappoport, one of our therapists at Ogen LaNefesh, wrote an article aimed at helping parents navigate exactly this. What to watch for in your kids by age, how to help, and when to reach out for support.

Link in the first comment below.

19/05/2026

Healing happens in a relationship. 🌿

Meet Shira Rappoport, licensed psychotherapist at Ogen LaNefesh. Shira works with children, adolescents and adults navigating anxiety, depression, trauma, and life transitions. Her approach is relational and warm, creating a space where people feel genuinely heard. Link in bio.

DepressionSupport TraumaHealing MeetTheTeam EnglishTherapyIsrael TherapyWorks

18/05/2026

One of the things that comes up a lot in first sessions with olim is some version of: "I know I'm supposed to feel grateful. And I do. But also..."
And then something real comes out.
The adjustment to life in Israel is genuinely hard to talk about, partly because it sits alongside so much meaning and intention, and partly because the people around you often went through the same thing and seem fine (they are probably also not entirely fine).
It can bring up things that are hard to name: identity, language, loneliness, grief for a life you chose to leave, which makes the grief complicated. The pressure to frame it all as a journey.
At Ogen LaNefesh, we work with olim in English, and we're used to holding all of that without rushing past it.
If any of this sounds familiar, feel free to reach out. 054-570-3069 | ogenlanefesh.com

17/05/2026

(זהו הפוסט השני בסדרה על אנקופרזיס. קישור לפוסט הראשון בתגובות.)

כשמשפחות פונות אליי לגבי אנקופרזיס, הן בדרך כלל כבר היו אצל רופא. לפעמים אצל כמה. ואחד הדברים שאני שומע הכי הרבה הוא: "הרופא אמר שאין שום בעיה פיזית. אז כנראה שהכל בראש שלו."

אני מבין למה המסקנה הזו נראית הגיונית. אבל היא כמעט אף פעם לא מדויקת. ויותר חשוב מזה, היא לא ממש מועילה.

מה שאני אומר להורים במקום הוא: העדר סיבה פיזית נקייה לא אומר שהגוף לא מעורב. כמעט בכל מקרה של אנקופרזיס, הגוף מעורב מאוד. פשוט צריך לטפל בכמה רבדים ביחד.

אז הצעד הראשון במודל הטיפול שלנו הוא לא פסיכולוגי. הוא רפואי: ביקור אצל גסטרואנטרולוג ילדים.

למה? שתי סיבות.

הראשונה היא לשלול מצבים שהם בעיקרם פיזיים, כמו מחלת הירשפרונג או בעיות בעמוד השדרה, שדורשים מסלול טיפול שונה לגמרי. השנייה היא להבין מה קורה בגוף עכשיו: כמה עצירות יש, האם המעי נמתח, איך נראית המערכת? אנחנו צריכים את התמונה הזו לפני שאפשר לעשות כל דבר אחר.

לעיתים קרובות, הגסטרואנטרולוג ימליץ על משלשל. בישראל, הנפוץ ביותר הוא Polyethylene Glycol, הנמכר כאן בשם נורמלקס. מה שהוא עושה הוא לשמור על מים יחד עם הצואה, כך שהיא נשארת רכה וקלה יותר להוצאה.

יש משפט שאני משתמש בו הרבה עם הורים: הנורמלקס הוא הכרחי, אבל לא מספיק.

הכרחי, כי אם המערכת סתומה, אין כמות של אימון הרגלים שתעבוד כמו שצריך. אי אפשר לאמן מחדש חיישנים ושרירים שעדיין עמוסים מדי. צריך לפנות את הדרך קודם.

לא מספיק, כי אנקופרזיס הוא לא רק בעיה פיזית. הגוף תקוע, כן. אבל גם ההרגל תקוע. והרגלים צריכים סוג אחר של עבודה, וזה מה שהמשך הסדרה עוסק בו.

עוד דבר אחד לפני שממשיכים: לתת את המינון הנכון הוא חשוב. יותר מדי נורמלקס והמצב מחמיר. מעט מדי ולא קורה כלום. הגישה הסטנדרטית היא להתחיל בנמוך ולעלות בהדרגה, בייעוץ עם הרופא, כשעבודת ההרגלים מתחילה.

הפוסט הבא: טבלת המעקב, ולמה משהו פשוט כמו לכתוב דברים יכול לשנות את האופן שבו הורים חווים את כל המצב.

אהרון הרסקוביץ, פסיכולוג קליני עוגן לנפש | ogenlanefesh.com | 054-570-3069

#אנקופרזיס #הורות

17/05/2026

(This is the second post in a series on encopresis. Link to Post 1 in the comments.)

When families first reach out to me about encopresis, they have usually already been to a doctor. Sometimes several. And one of the most common things I hear is: "The doctor said there's nothing physically wrong. So it must be all in his head."

I understand why that conclusion feels logical. But it is almost never accurate. And more importantly, it is not very helpful.

Here is what I tell parents instead: the absence of a purely physical cause does not mean the body is not involved. In almost every case of encopresis, the body is very much involved. The two just need to be addressed together.

So the first step in the treatment model we use is not a psychological one. It is a medical one: a visit to a pediatric gastroenterologist.

Why? Two reasons.

The first is to rule out conditions that are primarily physical, things like Hirschsprung's disease or spinal issues, which require a different treatment path entirely. The second is to understand what is actually going on in the body right now: how much constipation is there, has the colon been stretched, what does the system look like? We need that picture before we can do anything else.

Often, the gastroenterologist will recommend a laxative. In Israel, the most commonly used one is Polyethylene Glycol, sold here as Normalax. What it does is retain water with the stool, keeping it soft and easier to pass.

Here is a phrase I use a lot with parents: the laxative is necessary, but not sufficient.

Necessary, because if the system is backed up, no amount of habit-training will work properly. You cannot retrain sensors and muscles that are still overburdened. You have to clear the path first.

Not sufficient, because encopresis is not only a physical problem. The body got stuck, yes. But the habit got stuck too. And habits need their own kind of work, which is what the rest of this series is about.

One more thing before we move on: getting the dosage right matters. Too much laxative and things get worse, not better. Too little and nothing changes. The standard approach is to start low and adjust gradually, in consultation with the doctor, as the behavioral work begins.

Next post: the Tracking Chart, and why something as simple as writing things down can actually shift how parents experience the whole situation.

Aharon Herskovitz, Clinical Psychologist Ogen LaNefesh | ogenlanefesh.com | 054-570-3069

17/05/2026

"שמעתי שאתה פסיכולוג..."

המשפט הזה בדרך כלל עולה תוך חמש דקות מהיכרות עם מישהו חדש. הוא מוביל לאחד משני מקומות: מישהו רוצה עצה בחינם על המקום, או שמישהו מתקרב ובשקט שואל על משהו שהתבייש לשאול עד עכשיו.

אנקופרזיס הוא בדרך כלל הסוג השני.

רוב האנשים מעולם לא שמעו את המילה. וכשאני מסביר מה זה (ילד שממשיך להתלכלך מעבר לגיל 4, בדרך כלל שלא בכוונה), התגובה הנפוצה ביותר היא: "אה. אז ככה קוראים לזה."

זה משפיע על כ-4 עד 5 אחוז מהילדים בגילאי 5-6, ונפוץ יותר בקרב בנים. זה יכול להיות ראשוני (הילד מעולם לא נגמל לגמרי) או משני (היה נגמל, ואז ההתלכלכויות חזרו). וזה, ללא יוצא מן הכלל, קשה לילד ולהורים כאחד.

הנה הדבר שאני רוצה שתחזיקו לפני כל דבר אחר: זה כמעט אף פעם לא אשמת הילד. אבל גם לא אשמת ההורים.

ברוב המקרים, אנקופרזיס מתחיל באירוע פיזי פשוט: ילד מחזיק בפנים. אולי השירותים בבית הספר לא היו נקיים. אולי היו ילדים אחרים בסביבה. אולי הוא פשוט לא רצה להפסיק פעילות באמצע. אותה פעולה אחת של "להחזיק" מפעילה שרשרת של תגובה פיזית שיכולה להיות קשה מאוד לשנות בלי העזרה הנכונה: עצירות, מעי מתוח, שרירים שנחלשים, חיישנים שמפסיקים לעבוד כמו שצריך.

שימו לב שאמרתי "בלי העזרה הנכונה." כי עם העזרה הנכונה, רוב הילדים כן עוברים את זה. על זה הסדרה הזו.

בפוסטים הבאים, אעבור על מודל הטיפול שלמדתי ותרגלתי במרפאה לאנקופרזיס במעייני הישועה, המבוסס על עבודתה של פרופ' אסתר כהן. נדבר על הצד הרפואי, הצד ההתנהגותי, הצד הרגשי, ואולי הכי חשוב: על השיחה שצריך לנהל עם הילד שלכם לפני שכל השאר יכול לעבוד.

אם זה משהו שאתם מתמודדים איתו עכשיו, אתם מוזמנים לפנות. אתם לא לבד בזה, וגם הילד שלכם לא.

אהרון הרשקוביץ, פסיכולוג קליני | עוגן לנפש | ogenlanefesh.com | 054-570-3069

#אנקופרזיס #הורות