17/09/2026
היא כבר מזמן המשיכה הלאה ואני עדיין חושבת על מה שאמרתי לה אז.
על המשפט ההוא שיצא לי בכעס, על המבט שלה מיד אחריו ועל הרגע הזה שבו ידעתי שהגזמתי, אבל כבר היה מאוחר מדי לקחת את המילים בחזרה.
ומאז זה יושב לי בראש.
יכולתי לעצור, יכולתי להגיב אחרת, למה שוב נתתי לכעס להשתלט עליי?
והכי קשה לי המחשבה שפגעתי בה.
אני אמא שלה, אני אמורה להיות זו שיודעת יותר טוב.
ואולי בגלל זה כל כך קשה לי להניח לאשמה הזאת.
אבל אולי יש עוד סיבה שאני ממשיכה להחזיק בה?
אולי כל עוד אני מרגישה רע על מה שקרה, אני מרגישה שזה אומר שאכפת לי, שאני מבינה שטעיתי, שאני לוקחת אחריות.
ואולי יש בי אפילו מחשבה שהאשמה הזאת תשמור עליי.
שאם אני אזכור כמה רע הרגשתי, אז בפעם הבאה אצליח לעצור את עצמי בזמן.
אבל האם באמת להרגיש אשמה ולקחת אחריות זה אותו הדבר?
כשאני מאשימה את עצמי, אני נשארת שוב ושוב עם מה שכבר קרה.
אחריות יכולה לקחת אותי לשאלה אחרת לגמרי:
מה קרה לי שם? מה כל כך הפעיל אותי? מה הפחיד או הציף אותי באותו רגע?
ומה הייתי רוצה לעשות אחרת בפעם הבאה?
אני מדברת הרבה על הסקרנות שאנחנו יכולות להביא לקשר עם המתבגרים שלנו.
לנסות להבין מה קרה שם לפני שאנחנו ממהרות לשפוט.
ואולי את אותה הסקרנות אני יכולה להפנות לפעמים גם אליי?
לא כדי להצדיק את מה שעשיתי. אלא רק כדי להבין וללמוד מזה.
כל זה גרם לי לחשוב על סליחה קצת אחרת השנה.
לסלוח לעצמי אומר שאני מוכנה להסתכל על מה שהיה, לקחת עליו אחריות, ללמוד ממנו, ובאותו זמן להפסיק להעניש את עצמי עליו שוב ושוב.
ביום כיפור, אנחנו חושבות הרבה על האנשים שאנחנו רוצות לבקש מהם סליחה.
אבל השנה אפשר לעצור לרגע גם מול עצמנו.
כדי להתקדם, להתפתח, ללמוד ובעיקר לא להישאר תקועות במה שהיה.
גמר חתימה טובה.
שלך,
רונית.
